בזירת התאטרון, כשהאורות כבים המסך עולה. בזירה המשפטית המצב שונה. "הרמת מסך" (ההתאגדות) של חברה היא רק במצבים חריגים הקבועים בדין. הסבר: חברה בע"מ היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה, ויש לה זכויות וחובות משל עצמה.

יחסים של יותר מ-40 שנה. אלתם, צילום: ערן יופי כהן

בינה לבין בעלי מניותיה חוצץ "מסך התאגדות", המפריד בין הזכויות והחובות של החברה לבין הזכויות והחובות של בעלי המניות שלה. בעלי המניות אינם אחראים לחובות של חברה בעירבון מוגבל. אם החברה חייבת כספים - זהו חוב שהחברה חייבת לפרוע אותו, לא בעלי המניות שלה.

לכלל זה קיימים חריגים, שהם המקרים שהשימוש בחברה בע"מ נעשה בהם כדי להונות, לקפח נושה, להימלט מהחובה לשלם חוב או כשהחברה נוטלת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובה ובעלי המניות היו מודעים לכך.

בנסיבות כאלה רשאי בית המשפט לבצע "הרמת מסך", לייחס חוב של החברה לבעלי המניות ולחייב אותם אישית בחוב החברה כלפי נושיה.

חברה שעיסוקה בשיווק ובמכירה של מוצרי תאורה נקלעה להליכי פירוק, ונשארה חייבת ל"אלתם עין השופט, אגודה שיתופית", וכן לחברה בת שלה (שתיהן עוסקות בייצור מוצרי תאורה) כשישה מיליוני שקלים.

באמצעות עו"ד גיל עוז ביקש עין השופט "להרים את המסך" מעל החברה החייבת - היא הנתבעת - ולקבוע כי בעלי המניות שלה (הנתבעים הנוספים) חייבים בחובות החברה.

עין השופט הסביר כי בינו לבין הנתבעת היו יחסי מסחר יותר מארבעים שנה, ובהם סיפק לנתבעת מוצרי תאורה. לטענת הקיבוץ, בעל המניות העיקרי בקבוצת החברות של הנתבעת ונושא משרה בנתבעת (שהחליף את אביו שנפטר), ניצל לרעה את מערכת היחסים והאמון הרב שהיה בין הצדדים.

כאשר צ'קים שניתנו לעין השופט לא כובדו בידי הבנק, הוא ביקשה להפסיק למכור לנתבעת מוצרי תאורה, אך אותו נושא משרה (אחד הנתבעים), הבטיח שהחוב ייפרע במלואו ושהוא מתחייב לכך באופן אישי.

"הוא שידר עסקים כרגיל בזמן שהנתבעת הייתה במשבר פיננסי טוטלי וסופני, והמשיך להזמין סחורה", תיאר עין השופט.

הוא תבע לחייב את נושא המשרה באופן אישי בחוב החברה כלפיו, הן מכוח התחייבותו האישית והן מהטעם שהוא הונה אותו בכך שלא גילה על מצבה האמיתי של הנתבעת, בכך שהמשיך לרכוש סחורה כשידע שלא ישלם בעדה, או לכל הפחות כי קיים סיכוי סביר לכך, וכן מכוח אמירתו־התחייבותו האישית. גם כלפיו ביקש עין השופט להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו כבעל מניות.

הנתבעים, באמצעות עו"ד עדי בראונשטיין, דחו את טענות עין השופט ואמרו כי הם לא פעלו בדרך שיש בה כדי להטעות את עין השופט או לרמותו, וכי נושא המשרה לא קיבל עליו ערבות לחובות החברה. הם ציינו כי עין השופט ידע שמצבה של החברה בעייתי ומאתגר בשל קשיים אל מול המערכת הבנקאית.

השופט שאהר אטרש מבית המשפט המחוזי בנצרת הסביר כי במקרה של אי־גילוי קיומם של קשיים פיננסיים שבהם שרויה החברה לנושיה, יכול בית המשפט להטיל אחריות אישית על נושא משרה לנזקים שנגרמו לנושה, וזאת מכוח הפרת חובת הגילוי הנגזרת מהחובה לנהוג בתום לב במשא ומתן, אך לא בנקל יטיל בית המשפט אחריות על נושא משרה בגין הסתרת מידע על מצבה הכלכלי של החברה.

השופט התרשם שנושא המשרה־הנתבע האמין וניסה עד הרגע האחרון להציל את החברה, הזרים לה סכומים משמעותיים, והופתע מהחלטת הבנק להעמיד את האשראי לפירעון מיידי, מה שהביא לחדלות פירעון של החברה.

"עין השופט", מצא השופט, "ידע על קשייה של הנתבעת ועל מצבה הכלכלי בעת שבוצעו העסקאות שיצרו את החוב. הברירה להפסיק את ההתקשרות עימה היתה נתונה בידי עין השופט.

"משיקולים מסחריים, ומתוך תקווה כי בסופו של דבר תצא החברה מקשייה ותצליח לעמוד בהתחייבויותיה", תיאר השופט, "בחר עין השופט להמשיך ולספק לה סחורה. זה רק הגיוני שעין השופט בחר להמשיך לספק לנתבעת סחורה כדי שלא להביא לפירוקה, ובכך לאבד כל סיכוי שתפרע את חובותיה כלפיו".

השופט דחה את בקשת עין השופט להרים מסך, ואמר כי לא הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת לביסוס התביעה המבוססת על הדוקטרינה של הרמת מסך, גם בהקשר של טענת ההטעיה ביחס למצבה הכלכלי החמור של הנתבעת ולהתנהלותה המסוכנת, כפי שטען עין השופט.

השופט גם קבע כי נושא המשרה לא התחייב ולא הסכים לתת ערבות אישית לחובות הנתבעת, לא בכתב ולא בעל פה, גם אם נציגי עין השופט יכלו להבין מדבריו כי הוא יעשה כל מאמץ כדי להצילה. השופט דחה את התביעה, אך בנסיבות העניין לא חייב את עין השופט בהוצאות המשפט.