הלכנו לבקר מבקשי מקלט אריתראים הזקוקים לעזרה. אנשים שנולדו אל תוך הפליטות, שאינם מכירים מציאות חיים אחרת. עברו את התופת, מתקשים לתת אמון; מי יאשימם על כך.

קשר אישי בלתי אמצעי אל המציעים להם מקלט הוא הכרחי. רק כך יש סיכוי שיסכימו לקבל את העזרה המוצעת להם.

עוד יש תקווה. עופר בהפגנה מול שגרירות רואנדה בישראל, צילום: רמי בן-ארי

הם עוד לא הגיעו לדירת המסתור שלהם. עמדנו בחוץ. שכניהם, אריתראים גם הם, הפצירו בנו שוב ושוב להיכנס ולשבת בזמן שאנו ממתינים. נכנסנו.

דירה צנועה, קטנטנה, עלובה, דולפת, אבל מסודרת להפליא במגע יד אוהבת, ההופכת את החורבה לבית נעים. הוא הגיע לפני כשש שנים. היא, עדינה ויפה ונעימת הליכות, הגיעה גם באותה עת, בנפרד. הכירו כאן. הם מאותו השבט שם, המתחתנים זה עם זה.

הוא לוחש לנו: "היא קורבן". של מחנות העינויים בסיני, כמובן. אני מסתכל עליה. במבט ראשון דבר אינו מסגיר את הזוועות שעברה; במבט שני, יש שם איזה עצב עמוק ומוחבא היטב. הטלוויזיה מכוונת אל ערוץ של המולדת הישנה, בטיגרינית; נופי מזרח אפריקה על המסך.

על השידה לצד הטלוויזיה תמונות משפחה, צלבים, איקונות של הבתולה. מדברים קצת, עד שהוא הולך לקחת את הילדים מהפעוטון ומהגן. שותפתי, פעילה ותיקה המכירה רבים מהם, מנסה לאתר מכרות משותפות, ומוצאת. לפני יומיים סייעה בקבורת פליטה שהייתה קרובה אליה מאד.

מתברר כי השתיים, זו שחיה ומארחת אותנו כעת וזו שמתה, אכן הכירו היטב. שהו יחד במחנה העינויים יותר מארבעה חודשים. השתקמו בקושי, אך השתקמו.

לפני כשנה נישאה השנייה, ולפני כמה חודשים ילדה בן; שבועיים אחר כך התגלה גידול במוחה, ומאז הניתוח היתה בתרדמת. נפטרה רגע אחרי שהחלימה מהתופת, עד כמה שניתן להחלים, וזכתה בחיים חדשים - רגע לפני שעמדה להיזרק שוב אל מסע של פליטות וייסורים בשמנו.

התברר כי האנשים שלנו נמצאים בדירת מסתור אחרת. שלחו אחד מהם להביא אותנו לשם. סתם חוסר תיאום אופייני? אמצעי ביטחון? אינני יודע. בדרך כמה מרפסות עם שלטים: "דרום תל אביב נגד הגירוש". אנו עולים אל הדירה.

כמה מבקשי מקלט שם. הם עובדים בעבודות שונות; אחד מהם, רופף ושברירי, אינו מסוגל לעבוד.

חבריו תומכים בו, הוא אינו מעז לצאת החוצה לשאוף אוויר צח מפחד ציידי האדם; צלב גדול תלוי על צווארו. הם מנומסים אבל חשדניים מאד. אינם שואלים מפורשות אבל מבטם שואל מי אני בעצם.

מדוע שילכו לקיבוץ מרוחק שאינם יודעים עליו דבר, מי ערב להם שלא יסגירו אותם, הישראלים הרי כולם עם הממשלה. אני עונה לשאלותיהם. מודה בכנות כי לא ניתן להבטיח דבר, אבל כאן כל יציאה לרחוב כרוכה בסכנת הילכדות ושילוח. ה"הגירה" (פקחי ההגירה) בכל מקום, לעתים דופקים על הדלת באישון לילה, בודקים תעודות, ועוצרים.

לשם ה"הגירה" לא מגיעה כל כך מהר; אפשר לצאת החוצה בבטחה יחסית, אל הדשא והעצים, וגם תעסוקה תימצא ביישוב שכן. שם אולי ייטב לחברם החולה. יש אנשים רעים, אני אומר, אתם יודעים זאת טוב ממני, אבל יש גם אנשים טובים; הם מהנהנים.

אנחנו מתביישים בגירוש, אני אומר, נעשה הכל כדי למנוע אותו; אם צריך אלך לכלא כדי שאתם לא תגורשו. גם הוריי פליטים, אין ישראלים ואין יהודים שאינם פליטים או בני פליטים או דור שלישי לפליטים; הם מהנהנים שוב.

נותן להם פרטי קשר, נכנסים לפייסבוק שלי ורואים את הפוסטים, החשד מתפוגג קצת. הם נפתחים, אומרים תודה באופן ובעומק שקשה לתאר; כמו חבריהם ומנהיגיהם שפגשתי לפני כמה ימים במתקן חולות. הם יחשבו על זה. נפרדנו.

בדרך, תזכורת מסיגל, מהמוקד לפליטים. "מה עם נאג'י?", דארפורי משכיל ונעים הליכות. לאחר תאונת עבודה, עם צלעות שבורות, הפך להומלס ברחובות תל אביב. "מצאת לו כבר סידור?".

הוא דובר, קורא וכותב עברית ואנגלית בנוסף לערבית, ויכול לבצע רק עבודות קלות. אני מסמס לכמה אנשי קשר בקיבוצים. אולי מחר נמצא לו פתרון.

עכשיו כבר שעת בוקר מוקדמת של מחר. קשה לישון כשכל זה רובץ על המצפון. מסתכל שוב על המספרים: 2,250 ישראלים נרשמו אצלנו לתת מקלט ליותר מ-5,000 פליטים. עוד יש תקווה. הגירוש לא יעבור. NO PASARAN.

פוסט סקריפט: נאג'י מצא מיד בית חם ואוהב, בצפון תל אביב דווקא, בזכות אנשים טובים שנרשמים וגם עושים מעשה. מדויק יותר: לא מניחים לי על הבוקר עד שאני מאפשר להם לעשות מעשה. כרגע אין הרבה פניות מצד מבקשי המקלט, מתנצל בפני כל שאר ה-2,249 שנרשמו.

הכותב עוסק בריכוז הפעולות לאירוח מבקשי המקלט בקיבוצים ומחוצה להם

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו