מאמני אגודת אתלטיקה גלילית כבר התרגלו לראות סיפורי הצלחה כנגד כל הסיכויים. "הגיע אלינו ילד בכיתה א', חסר ביטחון, שברירי", מספר שי בית הלוי (דן), יו"ר האגודה וממייסדיה.

"ההורים שלו קיוו שיחזיק מעמד, שיצליח להתמודד עם האימונים. השינוי שהתחולל בו עד סוף השנה היה בלתי יאומן. הילד עלה לכיתה ב' כשהוא מוביל את קבוצת הצעירים, אוסף את התלמידים, עוזר למאמן.

"הילדים היום עסוקים בעיקר בתקתוק במסכים". ילדי האגודה, צילום: באדיבות אגודת אתלטיקה גלילית

"ההורים אמרו לי – אנחנו לא יודעים מה עשיתם מהילד הזה, איך הוא עומד זקוף, עושה את כל התרגילים. זאת דוגמא לכוחה של אתלטיקה בפעולה, לחוויית הצלחה של ילד שהיה זקוק לה".

"הגיעו אליי שני ילדים שהיו בחינוך מיוחד, דיסלקטיים ברמה קשה", מוסיף מיכאל לובן (שאר ישוב), מאמן בכיר מזה עשרות שנים; "הם סבלו מהפרעות קשב וריכוז, והיוו גורם בעייתי בכיתות. בזכות האתלטיקה הם הגיעו לאליפות עולם, ויותר מזה – סיימו בהצלחה את כל הבגרויות.

"אחד מהם משלים תואר שני באוניברסיטה בארה"ב במלגה מלאה. בלי הספורט, החבר'ה האלה היו בתחתית. ה'קשב' הוא כמו עוד שריר בגוף שצריך לאמן אותו, ויש לנו את הכלים לעשות את זה".

"גם מבחינתי האתלטיקה היא סוג של נס", ממשיך אבי מדינה (דפנה), ממייסדי האגודה ובעבר גם מאמן בה. בצעירותו היה חניכו של לובן, וכישרון בולט בתחום הריצה.

"כנער, היתה לי בעיה גופנית קשה של רגליים לא שוות בגודלן", הוא מספר; "כשהגעתי למיכאל הוא קיבל ילד עם רגל וחצי, צולע, שרץ מהר. בזכות האימונים נהייתי אלוף ישראל במרוצי כבישים, בגיל 19.

"עד כיתה י"א הייתי המקרה היחיד מסוגו בספרות הרפואית שהרגליים שלו השוו את גודלן כתוצאה מעיסוק באתלטיקה. זו עוד הוכחה לכוחו של הדבר הזה שנקרא 'אתלטיקה'. כמה דברים חיוביים היא מביאה איתה".

חרף סיפורי ההצלחה, מביט מיכאל לובן בדאגה אל עתידה של האתלטיקה בישראל. כמי שמאמן ילדים ונוער מזה 50 שנה, ולשעבר גם מפקח לחינוך הגופני בַאזור מטעם משרד החינוך, הוא נאלץ לצפות בשחיקה המתמדת במעמדה של הפעילות הגופנית בישראל.

"מה שקורה בבתי הספר הוא הדרדרות קשה מאד ברמת החינוך הגופני", אומר לובן, כיום גמלאי, שעדיין מאמן באגודה שלוש פעמים בשבוע. "במשך השנים צומצמו שעות החינוך הגופני בבתי הספר לכמות מינימלית, כמעט בלתי מורגשת.

"בנוסף, שעות ההכשרה של מורים לחינוך גופני בענף האתלטיקה, ובמקצועות המעשיים בכלל, צומצמו לרמה מגוחכת. באתלטיקה מדובר ב-15 עד 30 שיעורים בלבד במהלך ההכשרה כולה".

"מדברים היום הרבה על בריאות, אך בריאות היא קודם כל תנועה", ממשיך לובן; "בספרות המחקרית של היום, פעילות גופנית היא אחד האלמנטים המסייעים ביותר להתפתחות המוח.

"קידום האתלטיקה זו שליחות". מדינה, צילום: באדיבות האגודה

"למרות זאת, הילדים היום עסוקים בעיקר בתקתוק במסכים. היכולת הקואורדינטיבית והכושר הגופני של הנוער נמוכים משמעותית מאלו שנמדדו לפני 40 שנה".

"עד כמה שנדמה לנו שטרנד הספורט בעיצומו, אחוז העוסקים בספורט בישראל הוא מהנמוכים בעולם", מסכים בית הלוי. "בכדורגל, למשל, ששואב את מירב הכספים, מעורבים בסך הכול 30 אלף ילדים, כשבמדינה בעלת אוכלוסייה דומה, כמו דנמרק, יש 300 מאות אלף.

"הבסיס של הפעילות הגופנית בישראל הוא מאד מעורער. בגלל זה אנחנו כל כך מתעקשים שהילדים ירוצו, יתאמצו, יעמדו ביעדים. זו חובה בעינינו. ערך חינוכי ובריאותי גם יחד".

מועדון עם תרומה

דבר אחד בולט אצל כל המעורבים בפעילותה של אגודת אתלטיקה גלילית: ניצוץ בעיניים ורצון טוב של מי שמאמינים בלב ובנפש בנחיצותה של אגודת אתלטיקה בגליל העליון, ומוכנים להקריב למענה אנרגיות, שעות פנאי ולא מעט זיעה.

היא הוקמה מחדש ב-2012 על ידי בית הלוי, לובן, מדינה וארבעה אתלטים בולטים נוספים בנוף המקומי: חן ברק (שניר), דורית ברק (שניר), לירון עמדי (כפר גלעדי) וצח אשנר (דפנה).

בשנים שעברו מאז הקמתה הם מובילים יחד את פעילותה, לצד עשרות מתנדבים נוספים שהתחום קרוב ללבם, בהם הורים לאתלטים צעירים.

בין היתר, חתומים ספורטאי האגודה על כמה אליפויות לאומיות בתחומים כזריקת דיסקוס, הטלת כידון וריצת 1,500 מטר. לצד זאת, ידועה האגודה בחוגי הריצה והאתלטיקה שהיא מפעילה, שמאגדת ספורטאים מכל הגילאים.

"אגודת אתלטיקה גלילית היא לא הראשונה שפועלת בגליל", מספר בית הלוי, איש הייטק במקור, וכיום מאמן באגודה במשרה מלאה. "החל משנות ה- 70 פעלה בגליל אגודת אתלטיקה מפוארת בראשותו של מיכאל, והגיעה להישגים מדהימים: שיאני ואלופי ישראל.

"בשנת 2000 היא נסגרה, בעיקר מטעמי תקציב, ובמשך הרבה מאד זמן התחום שוּתַק. כשספורטאים מהגליל רצו להתחרות בתחרויות, הם סופחו לאתלטים מהדרום והוצגו ככאלה, וזה מאד חרה לכל המעורבים בתחום. החלטנו לעשות מעשה, וקיבצנו שבעה מייסדים כמחויב על פי חוק.

"הקמנו עמותה, וקראנו לה 'אגודת אתלטיקה גלילית'. כיום מתאמנים באגודה חבר'ה מגיל 6 ועד 60", מתגאה בית הלוי.

"פעילות שהיא מנוע לבריאות נפשית ופיזית". ברק, צילום: באדיבות האגודה

"יש לנו חוגים לילדים בכיתות א'-ו' שנקראים 'אתלטיקט' לפרחי ספורט, ובהמשך גם המון חוגים לנוער. עבור הבוגרים אנחנו מפעילים חוגי ריצה ואתלטיקה ברמה מקצועית וחובבנית, כשהמטרה היא שתהיה המשכיות. אנחנו רוצים עוד אתלטים טובים, הישגיים, ואנחנו בונים את זה לאט-לאט. עם הזמן מתחילים להשיב עטרה ליושנה".

לצד זאת, ובמטרה לעודד את הפעילות הגופנית כחלק משגרת החיים, מפעילה האגודה חוגי ריצה בשיתוף בתי העסק באזור. יחד, נבנתה תכנית אימונים לפיה צוותי רצים עובדי העסק יחד לפני או אחרי שעות העבודה.

כמו כן, חתומה האגודה על שיתוף פעולה עם מכללת תל-חי, שם פועלים שיעורי אתלטיקה שמתקבלים כנקודות זכות אקדמיות. בנוסף, עורכת האגודה אירועים קהילתיים כ'מירוץ הגליל העליון' ו'ריצת ליל ירח' בליל אוגוסט, שכבר הפכו למסורת.

"מתאמנים אצלנו ספורטאים מכל האזור – צפון העמק, איילת השחר, הגולן", מספר חן ברק, מנכ"ל האגודה וממייסדיה, מורה לרובוטיקה במקצועו; "אתלטים יהודים, מוסלמים, דתיים וחילוניים – כולם מתאמנים יחד, בלי שום פערים. ההצטרפות הזו היא חלק מתופעה של אנשים שקולטים שחסר להם משהו באורח החיים, והמשהו הזה הוא תנועה.

"אנשים מתנערים מאורח החיים ה'יושבני' שלנו, ומתחילים לזוז. עכשיו אנחנו כבר רואים שיש לזה כוח מצטבר: אנשים שמחים להיפגש, מוצאים חברים חדשים, יוצאים יחד לאירועים בעולם. זה מנוע להרבה מאד בריאות – נפשית, חברתית, פיזית".

"זה ממש מועדון חברתי", מסכים בית הלוי. "חלק מהעניין זה ה'ביחד' שמעבר לספורט: הרצאות, פעילויות, 'על האש'. זה ממש בונה קהילה, שיתופיות".

ואמנם, הפן החברתי הוא חלק משמעותי מעשיית האגודה. הרצון בקהילתיות ובשיתופיות מאפיין גם את שיטת הניהול של חבריה, שפועלים בהתנדבות מלאה. "הקמנו אותה כאגודה ללא מטרות רווח, כשהחלטנו בהגדרה שלא יהיו בה מקבלי שכר", אומר בית הלוי.

"המשמעות היא שכל המעורבים לא מקבלים תשלום, כולל עורך-הדין ורואת-החשבון. היתרון שלנו על פני אגודות אחרות בארץ היא שבאגודה שלנו אין תקורה, וכל התקציב הולך אל האתלטים.

"הכסף לא יוצא על משכורות, מכוניות ומשרדים, אלא על תזונאית, פיזיותרפיה, רפואת ספורט, ביגוד, הסעות, בדיקות וביטוחים. האתלטים שלנו לא צריכים להוציא שקל על השירותים האלה. כל הפעילות היא חינמית עבורם".

החלום: אצטדיון

למובילי אגודת אתלטיקה גלילית נשארה עוד מלחמה אחת גדולה לנהל. לצד ההשקעה וההישגים המרשימים, מתמודדים חניכיה ומאמניה עם חיסרון אחד בולט: תנאי האימונים.

היעדרו של אצטדיון אתלטיקה בגליל העליון בולט כיום יותר מאי-פעם, ומשפיע על כל היבטיה של פעילות האגודה. על כן, אחת ממטרותיה המרכזיות היא קידומו של אצטדיון אתלטיקה מקצועי לאימונים בגליל העליון.

"אין אף אגודת אתלטיקה בישראל שמתאמנת כיום בתנאים שלנו", מדגיש בית הלוי. "אין לנו אצטדיון, אין מתקן מינימלי, הכול מאולתר.

"הנוער שלנו מתאמן באתרים רנדומליים: הפארק בדפנה, שטחי הדשא באיילת השחר או טיילת ק"ש-שדה נחמיה. הרבה מהאימונים מתקיימים גם ב'הר וגיא', אך לצערנו המתקנים הקיימים הם לא מספקים עבור אתלט מקצועי".

כשספורטאי האגודה מעוניינים להתאמן ברצינות, הם נאלצים להרחיק עד למתקני האתלטיקה שבמכללת 'אוהלו' בקצרין. שם, כך מסביר בית הלוי, נמצא האצטדיון הקרוב ביותר, ובו מתקנים כמו משטח רקורטן, בור קפיצה, אזור זריקות – "כל מה שאתלט צריך", לדבריו.

בלי תנאים אין אפשרות לאתלטים להתפתח. בית הלוי, צילום: באדיבות האגודה

"מיכאל נוסע עם הנערים כמה פעמים בשבוע, ולכן ההוצאה הגדולה ביותר של האגודה היא הסעות", הוא אומר. "לפני תחרויות, אנחנו שולחים אותם למחנות אימונים במרכז, אבל זה לא מספיק. אנחנו זקוקים לתנאים טובים יותר שישרתו את האתלטים בשגרה. ללא מתקן כזה הם פשוט לא יוכלו להתפתח".

"מסלול הריצה שקיים ב'הר וגיא' הוא מסלול שהקמתי כשהייתי מפקח אזורי מטעם משרד החינוך בשנות ה- 80", ממשיך לובן; "איתרנו את השטח והקמנו אותו, אך עברו מאז 30 שנה והוא לא זכה לשום טיפול, והתכסה בכורכר. בשאר בתי הספר יש פחות או יותר את אותם תנאים, והם מאד בעייתיים.

"בעמק החולה יש אצטדיון עתיק, שאני עוד רצתי עליו בשנות ה-60. לרוץ על מסלול כורכר כמו שעומד לרשותנו כיום, לעומת מסלול הרקורטן שיש בתחרויות, זה כמו להתאמן בכדורסל במגרש בלטות פתוח לרוח".

כיום, בהובלת מדינה, אדריכל במקצועו, מנסים קברניטי האגודה לגייס את המנהיגות האזורית לטובת המטרה. אך בעוד ראשי המועצות תומכים בהקמת אצטדיון אזורי, הם מוגבלים ביכולת המימון שלו, ועל כן פונה האגודה לעזרת תורמים.

על פי התכנון, לכשיימצא התורם, יקום האצטדיון בשטחי בית הספר 'הר וגיא', היכן שמצוי כעת מסלול הריצה הישן. "התכנית היא לשחזר את המסלול הקיים, ולהוסיף לו צל", מסביר מדינה, שבמידה ויזכה במכרז עתיד לתכנן את האצטדיון ללא תמורה.

"המטרה העיקרית של האצטדיון, מעבר לכך שישרת את האתלטים שלנו, היא שישמש גם את תלמידי בית הספר והאזור", מסביר מדינה. "ברגע שיהיה מתקן כזה אפשר יהיה לפתוח אותו גם לקהל הרחב".

"אצטדיון אתלטיקה מקצועי יהיה אבן שואבת לאתלטים מכל הארץ, שירצו לבוא ולהתאמן פה", מוסיף ברק; "קבוצות מכל הארץ והעולם יימצאו פה מענה, ויוכלו להתאמן בו ובטבע ברחבי הגליל".

"החשש שלנו הוא שבגיל מסוים ילדים פשוט מתחילים לעבור מהגליל למרכז", אומר בית הלוי. "אין להם פה תנאים להתקדם, וזה בעיניי החטא הכי גדול. כשילד מוכשר מהגליל עובר לתל אביב כדי להתאמן במתקן מסודר, אנחנו מפספסים את כל המטרה. אנחנו נגדל דור שהטובים והמובילים שלו יעזבו, וזה העוול הכי גדול".

"מתקן כזה ימשוך אליו ספורטאים מכל ענפי הספורט", מדגיש לובן. "בעזרת המתקן והמאמנים המקצועיים, הם יבואו לפה לפתח את התנועה האתלטית החיונית כל כך".

"החלום שלי הוא להקים בגליל מועדון ספורט אמיתי", אומר בית הלוי. "מועדון שייתן לאתלטים צעירים את כל המעטפת להצטיין בספורט וגם בלימודים. יש מועדונים כאלה באירופה, וזה הדגם שאליו אני שואף: הילדים מגיעים מבית הספר ישירות למועדון, אוכלים ארוחת צהריים, מקבלים פינה לעשות שיעורי בית.

"אחרי שעתיים הם יוצאים להתאמן, כשהמאמנים תמיד זמינים ונמצאים שם לרשותם. לצד זה, עומדים שם בית קפה ופינת אוכל שמשרתים את ההורים והבוגרים. כל הקהילה סובבת סביב האצטדיון. האתלטיקה היא מרכז החיים".

"ההישגים הלאומיים והבינלאומיים הם הדובדבן שבקצפת – היעד הוא הפעילות עצמה", מסכם לובן; "באתלטיקה, בודדים מגיעים להישגים גדולים, אך התרומה האישית והחברתית שלה היא המשמעותית.

אני לא מכיר ילד שהתאמן באתלטיקה ולא מתייחס אל התקופה הזו כאחת היפות והחשובות בחיים. לצד התרומה להתפתחות האישית, התרומה החברתית והקהילתית שיש לאתלטיקה – היא ההישג הגדול".