בתחילת השבוע, ב־31 בדצמבר 2017, סיים שולי דיכטר (מענית) את תפקידו כמנכ"ל עמותת יד ביד, והעביר את המפתחות לדני אלעזר, איש חינוך, תושב מודיעין.

ליצור קהילה חדשה ופעילה מאוד. דיכטר, צילום: שירז גרינבאום

עמותת יד ביד שמה לה למטרה לבנות חברה משותפת ליהודים ולערבים באמצעות בתי ספר וקהילות משותפות. כשנכנס דיכטר לתפקידו לפני כשש שנים, הפעילה העמותה שלושה בתי ספר דו־לשוניים: בירושלים, בכפר קרע שבוואדי עארה ובמשגב שבגליל.

בתקופת פעילותו הוכפל מספר בתי הספר לשישה, ולשלושה התווספו בתי ספר בחיפה, ביפו ובבית ברל שבכפר סבא. לפני שבע שנים עמד התקציב השנתי של העמותה על 7.8 מיליון שקלים, וב־2017 הגיע ל־28.5 מיליון שקלים.

רשימת ההמתנה של הורים המעוניינים לחנך את ילדיהם בגנים ובבתי הספר של העמותה עומדת על כ־800 בקשות, אך העמותה אינה יכולה להיענות להן בשל חוסר תקציב.

"השיטה שבה אנחנו עובדים היא להקים קהילה משותפת של יהודים וערבים", מתאר דיכטר, "והקהילה מקימה גן ילדים דו־לשוני, הממשיך לבית ספר יסודי ולבית ספר על־יסודי דו־לשוניים. אנחנו פועלים במסגרת החינוך המוכר והרשמי, ולכן הרשות המקומית צריכה להסכים להקמת הגן ובית הספר ולתמוך בנו.

"בחיפה דחה אותנו ראש העיר יונה יהב במשך שנים, עד שלבסוף שינה את דעתו. בתל אביב קיבלה עליה העירייה מראש את כל העניינים המנהליים, והשנה כבר יש שלוש כיתות דו־לשוניות בבית ספר יסודי ביפו שיהפוך כולו לדו־לשוני.

"בבית ברל יש לנו שני גנים פרטיים שימשיכו לכיתה א'. העמותה מתכוונת להקים בשנה הקרובה גן ובית ספר בנצרת עילית. הביקוש עצום, ואנחנו תלויים בתמיכת הרשויות כדי להקים בתי ספר נוספים".

איך מתנהלת פעילות העמותה?

"מדובר בתשתית יום־יומית שבה חיים במשותף ובשוויון מלא תלמידים, מורים והורים - יהודים וערבים - החברים בקהילה משותפת.

"משפחה המצטרפת ליד ביד, לא זו בלבד שהיא שולחת את הילד ללימודים דו־לשוניים, אלא שהיא אף חיה על פי לוח שנה המשותף ליהודים ולערבים - מוסלמים ונוצרים - והחגים שהיא חוגגת והחופשות שהיא נהנית מהן חדשים לה ושונים ממה שהיא הכירה לפני כן.

"היהודים לומדים להכיר את החגים המוסלמיים והנוצריים, והערבים את חגי ישראל. בעצם נוצרת קהילה חדשה ופעילה מאוד, שבה ההורים והילדים מדברים בשפה אחרת מזו הנהוגה במקומות אחרים, שבהם היהודים והערבים חיים בנפרד או ביחסים לא שוויוניים".

בסך הכל מדובר בכמה אלפים, שהם טיפה בים בחברה הישראלית.

"לא נכון. יש פעילויות למבוגרים שמתקיימות סביב העמותה, כמו בית מדרש, מדרסה, ללימוד טקסטים בעברית ובערבית, ורוב המשתתפים בהן אינם הורים בבתי הספר הדו־לשוניים. קהילת יד ביד אינה מוגבלת להורי התלמידים בלבד, אלא פתוחה גם למשתתפים נוספים.

"בנוגע לבתי הספר - על פי החשבון שלי, בששת בתי הספר של העמותה ובשני בתי ספר דו־לשוניים אחרים, לומדים כ־2,500 תלמידים ועובדים 500 אנשי צוות. מדובר ב־3,000 איש החווים את חוויית החיים המשותפים יום־יום.

"כל אחד מהם קשור ישירות לכארבעה-חמישה בני משפחה, כך שבעצם יש לנו 15-12 אלף איש, יהודים וערבים, החיים את השגרה המבורכת של החיים המשותפים בכל ימות השנה.

"זו לא טיפה בים אלא ציבור שלם, ועדיין יש לנו עוד דרך לעשות, של חיזוקים ושל העמקת הקשרים בקהילות המעורבות האלו. מה שחשוב זה שהעמותה בונה תשתית לחיים משותפים בתחום החינוך הפורמלי והקהילה המאורגנת".

לוותר על הכוח

דיכטר (62) נשוי לאביטל, אב לשלושה וסב לשישה ("מצפים לשביעי ממש בקרוב"), עוסק בחינוך ובקיום המשותף של היהודים והערבים בישראל במרבית חייו הבוגרים.

הוא בן קיבוץ מענית, עבד בצעירותו בפלחה ובבקר, אחר כך לימד הומניסטיקה וערבית, היה בשליחות בחו"ל, וכשחזר היה מזכיר קיבוץ ובמקביל ניהל את תוכנית ימ"י (ילדים מלמדים ילדים), המפגישה ילדים משני העמים במרכז היהודי־ערבי לשלום בגבעת חביבה.

ב־1998 החל לנהל את עמותת "סיכוי", העוסקת בשינוי מדיניות הממשלה כלפי האוכלוסייה הערבית. כעבור עשר שנים סיים את תפקידו ולקח פסק זמן לכתיבת ספרו "מבעד לכוונות הטובות", העוסק ביחסי היהודים והערבים בישראל מנקודת ראותו האישית וניסיונו המצטבר.

בתקופה זו גם יעץ למשרד ראש הממשלה בנושא תכנון ופיתוח כלכלי במגזרי המיעוטים. ב־2011 החל לנהל את עמותת יד ביד.

בונים תשתית לחיים משותפים. המורות עליה חוסיין ואפרת תובל, צילום: קרייג סטנט

לצד ההישגים התמודד דיכטר עם בעיות וקשיים הנוגעים לפעילות העמותה. אחד מהם היה הצורך בהתמקצעות הן בתחום הפדגוגי והן בתחום הארגוני, בניהול הכספים ובגיוסם.

"זה אתגר פנימי שכל ארגון אידיאולוגי נתקל בו", הוא מסביר, "וזה די דומה לתהליך שעברה התנועה הקיבוצית בדרך להתמסדותה.

"אתגר פנימי מרכזי יותר הוא היחסים בין היהודים לערבים במפעל החברתי שלנו. אנחנו מאתגרים את עצמנו יום־יום ביצירתה של מסגרת שוויונית באופן מוחלט, אבל אנחנו באים לאתגר השוויון הזה מתוך אורח חיים בלתי שוויוני בעליל, המתבטא בשליטת היהודים במדינה על המשאבים ובמרכזיות השפה העברית.

"העברית היא שפת עבודה דומיננטית בעמותה, אף על פי שישיבות רבות מתנהלות בשתי השפות, כי היהודים כבר רוכשים מיומנויות בערבית המאפשרות להם להשתלב בדיון בלי צורך בתרגום.

"התנאי להתגבר על הקושי הזה הוא נכונותם של היהודים לוותר על הכוח, ונכונותם של הערבים לצבור כוח. בעמותה אנחנו מנסים למלא את התנאי הזה".

קושי חיצוני שעימו מתמודדת העמותה הוא הצורך לזכות בתמיכת הרשויות המקומיות ולשתף איתן פעולה, אף שמדובר בארגון של החברה האזרחית, שהמערכת הממסדית פועלה בצורה שונה ממנו.

קושי נוסף הוא גיוס הכספים מתרומות, שהן 45 אחוזים מתקציב העמותה. במסגרת איסוף התרומות נערכה לאחרונה בחיפה מסיבת "חנוכריסמס", שבה הוצגה פעילות העמותה.

בתקופת כהונתו חווה דיכטר אירוע של הצתה וכתיבת כתובות נאצה ב־29 (כ"ט) בנובמבר 2014 בבית הספר הדו־לשוני בירושלים, שבוצע בידי פעילי ימין קיצוני מהעיר. "פשע השנאה הזה הביא אותנו למרכז הבמה הציבורית ולהדלקת נרות חנוכה אצל הנשיא אובמה", מציין דיכטר.

"זה לא סוד שיש כלפינו התנגדות פוליטית גלויה, המתבטאת גם בהשמצות כלפינו מקרב אנשי ממסד ימניים ודתיים, ולא רק מפעילי ימין קיצוני. הימין אינו בוחל באמצעים נגד שילוב של יהודים וערבים בארץ, ודווקא הפעולה הקיצונית הזאת חשפה גל תמיכה עצום בארץ ובעולם בפעילות שלנו.

"גל התמיכה הזה חשוב לנוכח העובדה שההתנגדות לשילוב יהודים וערבים קיימת בכל מקום בארץ. הממסד בישראל רגיל לסדר חברתי של הפרדה בין יהודים לערבים, ואנחנו באים לשבש את ההפרדה הזאת ולבנות מסגרות משותפות".

מדוע לדעתך לא קמו בתי ספר דו־לשוניים בקיבוצים?

"גם הקיבוצים נתונים בתוך המשטר החברתי של הפרדה בין יהודים לערבים. הם אפילו חלוצי הסדר הזה. יש קושי רב מאוד להקים בית ספר דו־לשוני שוויוני בקיבוץ, כי הקיבוצים הם למעשה קהילות סגורות.

"יש קיבוצים רבים שבהם מערכת החינוך הקיבוצי בגיל הרך מקבלת אליה ילדים ערבים מהכפרים השכנים, אבל הילדים האלה מקבלים חינוך יהודי־קיבוצי למהדרין. התכנים והשפה של גני הילדים המעורבים הללו אינם הופכים אותם לדו־לשוניים. יש מעט מאוד קיבוצניקים בחינוך הדו־לשוני.

"קיבוץ תפן שולח את ילדיו בכיתות היסוד לבית הספר הדו־לשוני במשגב. יש גם יוזמה חדשה לגן דו־לשוני בקיבוץ עברון, אך היא לא במסגרת יד ביד. אני מקווה שהיוזמה הזאת תצליח".

הדרישות של דיכטר מהקיבוצים אינן מתמצות בתחום החינוך. בספרו "מבעד הכוונות הטובות" מציין דיכטר כי למרות העובדה שחברי הקיבוצים נחשבים שמאלנים, התנועה הקיבוצית היא כף הבולדוזר שדחק במודע את היישובים הערביים לכתפי הגבעות או לשולי העמקים.

עוד הוא מציין בספר, כי התנאי להשגת דו־קיום אמיתי עם ערביי ישראל הוא ביצוע מהלכים אמיצים בתחום הקרקעות שיאפשרו להם לבנות ולעבד חלק מהאדמות שנלקחו מהם עם קום המדינה. ההצעה שהוא מעלה כעת לרפורמת קרקעות במדינת ישראל לא תשאיר אף חבר קיבוץ אדיש.

"כמו שהתנועה הקיבוצית הייתה החלוץ בנישולם של הערבים מאדמותיהם", הוא פותח באמירה קשה, "כך היא יכולה להיות חלוצה גם בהתאזרחות של היהודים בארץ על ידי שיתוף מחדש של הקרקעות באופן שונה לגמרי.

"ההצעה שלי היא לא להחזיר כל דונם למי שהאדמות שלו נלקחו. ברור לי שאי אפשר להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, אבל אפשר לקחת את הגלגל ההיסטורי קדימה באמצעות פתיחת הקרקעות החקלאיות לעיבוד של חקלאים יזמים באשר הם.

"במילים אחרות, להסיר את החסימה של חקלאים ערבים מהקצאת קרקעות לחקלאות על ידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י)".

איך זה יקרה בפועל? כיום הקרקעות החקלאיות מוחכרות לקיבוצים, למושבים ולאיכרים פרטיים.

"נכון. לכל קיבוץ יש משבצת קרקע של אלפי דונמים, ובחשבון גס זה מגיע לכמעט מיליון דונם. הטענה שלי היא שחובה עלינו לשמור ולפתח את שטח הקו הכחול של הקיבוצים שלנו, כולל הרחבות קהילתיות, כדי להביא לפריחתן של קהילות קואופרטיביות וקיבוציות בארץ.

"עם זאת, אנחנו צריכים לוותר על המשבצות החקלאיות שלנו. המשבצות החקלאיות, שאנחנו משלמים עבורן דמי חכירה, הן אמצעי ייצור שנמסר לנו באופן בלעדי בזכות היותנו יהודים חלוצים.

"אם אנחנו רוצים להתאזרח בארץ ישראל, במובן הדתי וההיסטורי, אנחנו צריכים לוותר על הבלעדיות היהודית בעיבוד הקרקע".

מה אתה מציע לעשות בקרקעות אחרי שנוותר עליהן ונחזיר אותן לרמ"י?

"רמ"י תוציא את הקרקעות החקלאיות למכרזים, ואנחנו נתמודד עליהן באופן שוויוני מול כל אזרח ישראלי, יהודי או ערבי. זה יכול להיות יזם חקלאי מהעיר, או מכפר ערבי, או מקיבוץ. לא ברור לי מדוע יש לנו, הקיבוצים, יתרון בחכירת קרקעות לחקלאות.

"מדוע הכפר הערבי הסמוך אינו מקבל משבצת דומה בחישוב של קרקע פר תושב? הבלעדיות שיש לנו על חכירת הקרקע לחקלאות לא זו בלבד שהיא משניאה אותנו על הציבור, אלא שהיא אף שומטת את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו".

השאלה הבאה שאני שואל את דיכטר היא אם יסכים קיבוצו מענית לרעיון הזה, ובעיקר הדור הצעיר, שלא הסכים שנציגי שוברים שתיקה יתארחו במועדון הקיבוץ.

התגובה המיידית שלו היא אנחה עמוקה, אחר כך הוא לוקח זמן ארוך למחשבה, ואז עונה: "אני יודע שיהיה קשה מאוד לקבל הסכמה לרעיון הזה, לא רק בתוך הקיבוץ, אלא גם מחוצה לו. אבל אני חושב שהרעיונות האלה כבר חייבים להיות על השולחן".

אתה מתכוון להציג את הרעיון למזכירות התנועה הקיבוצית?

"בהחלט. ברגע שאסיים להתפנות מספיחי התפקיד בעמותה, יהיה לי זמן לשבת על הצעה מפורטת שאבקש להציג בפני המזכירות".

ארבעים שנה עברו על דיכטר בעיסוק בדו־קיום בין יהודים וערבים, וגם לאחר סיום תפקידו בעמותת יד ביד הוא מתכוון להישאר בתחום. "אני מקווה שאצליח לכתוב ספר נוסף", הוא אומר, "ובמקביל אמשיך לסייע לאחרים להגשים את החלום שלי ושלהם".

להשפיע גם בזירה האזרחית

"חלק מהמורכבות של יד ביד, כארגון ערבי־יהודי, הוא האתגר של שותפות שוויונית בין פלסטינים ויהודים אזרחי המדינה בתוך הארגון", מסביר מוחמד מרזוק, מנהל אגף הקהילות של עמותת יד ביד.

לפעמים הפעילות מעוררת סקפטיות. מרזוק, צילום: קרייג סטנט

"מבחינת הצד הערבי, זהו האתגר של השגת ההכרה בזכויות האזרחיות והלאומיות באופן שוויוני. מבחינת היהודים, זהו האתגר של ויתור על פריווילגיות שמעניקה להם עמדת הכוח. מה שאנחנו עושים הוא למעשה בנייה משותפת של מרחבים חברתיים ואזרחיים השונים במהותם ממצבי ההפרדה והריחוק הקיימים כיום".

איך זה מתבטא בשטח?

"בשנים האחרונות הפך יד ביד מארגון חינוכי שהקים בתי ספר דו־לשוניים בלבד, לארגון פעיל ומשפיע בזירה האזרחית, וזאת בזכות הקמתן של הקהילות המשותפות למבוגרים מסביב לבתי הספר. על זה מגיע קרדיט עצום להנהגה של שולי. קהילות יד ביד פעילות מסביב לבתי הספר, וממנפות את ההשפעה של הארגון על הציבור".

איך הציבור מקבל את זה? הרי אתה היית בין מקימי בית הספר "גשר על הוואדי" בכפר קרע כבר בשנת 2004.

"המשימה הזאת אינה פשוטה כלל במציאות החברתית־פוליטית כיום. לפעמים הפעילות שלנו מעוררת סקפטיות ואף זלזול, הן בציבור הערבי והן בציבור היהודי. זה מחייב אותנו לרכוש את ליבם של ההורים ושל האזרחים המצטרפים אלינו.

"למשל, בהקמת מסגרות פעילות קבועות כמו מדרסה־בית מדרש ללימוד משותף של טקסטים בשתי השפות; ערבי עיון ותרבות; קבוצת כּדוּרֶשֶת וקבוצות ריצה משותפות לאימהות. ההשפעה מתרחבת".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו