רגע אחרי שאחיו הגדול טס לטיול בר מצווה והחל לשגר מטנזניה צילומים מרהיבים של פילים ואריות, ושלו ושל אבא על הג'יפ, הפתעתי את הפעוט (בן 10) בנסיעת גומלין. אומנם נשארנו בארץ, אבל לא נייבב בבית בזמן שהם חורשים את הסוואנה האפריקאית.

חראם על הילד. צילום המחשה: שאטרסטוק

אז בספונטניות (עאלק. מי ספונטנית בגיל 44?) ארזנו תיק גב מינימליסטי ועלינו על הרכבת לתל אביב. עם הנחיתה בתחנת ההגנה הבין הילד שגם החו"ל שלו כולל מראות עוצרי נשימה, כאלו שישאירו אותו ללא מילים.

קבצנית נטולת כפות ידיים, עם אצבע אחת בלבד, זקורה ומבהילה, כרעה בתנוחה בלתי אפשרית ביציאה לרחוב. הפרצוף שלו נהיה לבן, העיניים הכחולות קפצו לו מהחורים, ואז הן חזרו למקומן וענן של בעתה התיישב עליו. "היא הפחידה אותך?" שאלתי. "כן", הוא הודה והגביר צעד, מנסה להימלט מהמראות.

ילד קיבוצניק שהרעבים היחידים שנועצים בו עיניים מתחננות הם החתולים מאחורי חדר האוכל, וגם זה מספיק כדי לשבור לו את הלב. "המלון שלנו הוא... גם באזור הזה?" שאל בחשש. "יש שם גם... כאלו?" מלמל והדופק שלו האיץ עם כל הומלס נוסף שחלפנו לידו.

מה עשיתי לילד, הרהרתי לעצמי. פנטז על יום וחצי כיף עם אמא בכרך שכולו טוב, וקיבל מנת יתר של חיי רחוב.

מפה לשם פרקנו את עצמנו בהוסטל משודרג. כולם תיירים יפים וחייכנים. אפילו בקבלה מדברים אנגלית. אווירת בקפקרס בין־לאומית שמייד גורמת לך להרגיש שמד המגניבוּת שלך נוסק מעלה.

ואז הוא קורס לקרקעית כשאת נזכרת שאת סתם ישראלית עם חרא מבטא, שחלפו מאתיים שנה מאז שפקדה את הבקפקרסים של ניו זילנד בטיול של אחרי צבא, והיום הפריט הכי לוהט שיש לה בתרמיל זה קלפי רביעיות בעלי חיים לשחק עם הג'וניור לפני השינה.

"יש לך מכרסמים?" כן, יש לי. החיים מכרסמים לי את המוח. וקצת גם את השיער ואת העור. "יש לך אוגר?" כן, יש. קח ילד. קח לי את האוגר. ואת הסנאי. ואת העכבר. סגור עוד רביעייה כאילו אין מחר. רק בחייאת, תשאיר לי את הזוחלים.

אחרי סשן התאוששות על המיטה הזוגית בחדר (פעמיים משחק זיכרון, שלוש פעמים ארבע בשורה), יצאנו לדגום את מתחם נחלת בנימין־שוק הכרמל.

הילד בחן בעיון את הסחורה בדוכני האומנים במדרחוב ובחר לעצמו קליידוסקופ. גלילור, לפי האקדמיה ללשון. ת'אמת? מכשיר גאוני, משנה מציאות.

עין אחת עצומה, השנייה מתמכרת לצורות סימטריות מלאות אור, וכל הכאב, הלכלוך ואפילו הזקנה הבודדה על הספסל הופכים למעויינים מרהיבים. לרגע בא לך לעבור לגור שם בתוך הגליל הזה, הצר והקסום, ולפנטז שזה היקום.

למחרת שכרנו אופניים. אם כבר לשחק אותה תיירים, אז עד הסוף. התגלגלנו אל הטיילת ומשם דרומה לשוק הפשפשים. ליד החוף חלפנו על פני משפחה דתית צעירה.

האם החסודה דחפה עגלה וצעקה לגדולים שצעדו לפניה, "ילדים, לא להסתכל על חוסר הצניעות!" הבנים שנחשפו לסכנה, היו אגב בני ארבע וחמש - גג.

הסברתי לחילוני שלי מה זה חוסר הצניעות האיום שגרם לאמם של הזאטוטים להזדעק ולהגן על נפשם הזכה: נשים בבגדי ים - תועבה. ותדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל ילדיה בידי בגדים הראויים לכך. מקווה שרגליי החשופות לא הותירו צלקות בנפשם.

בין לבין היו כמה אירועי "כמעט ונפגע". מתברר ש־12 השנים האחרונות בקיבוץ, מאז נטשתי את חיי העיר וחזרתי למקורות, פגעו בכישורים הסביבתיים שלי. נהייתי עב"ם רחוב. קצת כמו היפופוטם שיצא מהביצה ומתהלך בסרבול מביך בשדרות רוטשילד.

יותר מדי דברים לשים אליהם לב. "יש לך אדום, יא־עיוורת!" צעק עליי בנימוס אופייני נהג ישראלי עדין נפש. נעלבתי, ברור, אבל שיחקתי אותה אדישה ליד הילד. לא חלפו כמה דקות, והוא משך אותי בתנועה חדה הצידה.

"אמא, את הולכת בשביל אופניים!" שכח שתנועות חדות זה כבר לא לשלד החורק שלי, אבל פיקוח נפש דוחה שפגט. כי שבריר שנייה אחרי זה הגיח רוכב בטיסת אימון בגובה נמוך וכמעט אסף אותי על הכידון לעבר השקיעה. והרמזורים. ולהסתכל ימינה ושמאלה. ותנועה בלתי פוסקת. ואנשים. אוף, המון אנשים. אנונימיות נעימה לצד אי־שקט מעייף. יכול להיות שהזדקנתי?

אחר הצוהריים פרקה אותנו הרכבת חזרה בעיר המנומנמת הסמוכה לקיבוץ. אבא שלי, פנסיונר צעיר המשופשף באיסוף נוסעים מנתב"ג, כבר המתין לצד הכביש ונופף לעברנו. רק חסר היה שירים שלט עם השם.

נכנסנו לרכב בחיוך של מינימום "הרגע־חזרנו־מחצי־האי־פיליון־רק־בלי־טובלרון". נער המצוות, עדיין בלב השמורה, בדיוק הפציץ תרי"ג תמונות בווטסאפ המשפחתי, פלוס סרטונים שלו מקפץ עם שבט המסאי בכפר נידח לצלילי מוזיקה אפריקאית.

ברגע הראשון חשבתי שהוא סובל מרעידות בלתי רצוניות של קריז גמילה מהמחשב, אבל הוא דווקא נראה מאושר. אולי ריקוד עם שבטים מגולחי ראש מוציא מהמתבגר איכויות מפתיעות.

כשנכנסנו בשערי נען, מהשבטים הגדולים של התנועה הקיבוצית, לרגע הרגשתי שחזרנו לשמורה, לכפר הנידח הפרטי שלי. רווי מסורת, אבל מפותח יחסית. בקתות בוץ לא נראו באופק, הנשים כאן אינן רכושו של אף גבר, ויש להן זכות הצבעה באסיפה (זה שיש בה רוב גברי מובהק זה עניין אחר. כנראה שרידים של יצר הציד.

לוחמים מבוגרים שבאים לרדוף אחר סעיפים בתקנון). על קוד לבוש יש לנו עוד מה ללמוד מהמסאים. שם יש כבוד לשמלה האדומה ולשרשרת עם שן פרה. ואף אחד לא רוכב על קלנועית עם כרס חשופה בלי חולצה.

בערב, כשהשמש החלה לזלוג לים, הנחתי את מברשות השיניים בחזרה בכוס על הכיור, והודיתי על השקט הזה, שאין עליו. גדול עליי הקצב העירוני. תנו טרטור של טרקטור רחוק, ציוצי להקת דררות עליזה, ומדרכה חד־נתיבית לחלום בה בלי להידרס.