באחד "הימים הנוראים" של ראשית תשע"ט, אולי גם כדי להפכם לנוראים פחות, נסעתי לגבעת חביבה לכינוס השנתי של "פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה". אני נוסע לכנס זה מדי פעם בפעם בעיקר כי הוא מעניין, אבל גם מפני ששם מצוי כנראה הריכוז הגדול ביותר של קוראי הטורים שלי, ותמיד כדאי לקבל פידבק.

מי המומחים הבאים שיבואו? צילום המחשה: שאטרסטוק

אז אכן היה מעניין, וכדי שתבינו מה החמצתם, בחרתי להביא את עיקרי מחקרו של ד"ר אלון גן מכפר מסריק, יו"ר הפורום הזה, על "התחלפות שפות מארגנות בתנועה הקיבוצית", שיֵצא לאור בקרוב.

אלון גן מנסה לבדוק את ההתאמה בין תהליכי שינוי שעברו על הקיבוצים בחמישים השנים האחרונות, לבין התחלפות השפות, המונחים והנושאים ששלטו בעיתונות הקיבוצית, בעיקר בעיתון הזה ובמתחרה שלו, על גלגוליהם השונים.

עד שנות השישים שלטו במחשבה ובשפה הקיבוצית העקרונות האידיאולוגיים, והקיבוצים כולם היו שיתופיים למהדרין. בביטאונים השונים, ובלשונו של אלון "התנועה הקיבוצית כתבה את עצמה לדעת" (עיתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, רבעונים - מעל המשמר ודבר, דרך מבפנים והדים, ועד על החומה ועלוני מוסדות החינוך), ניתן היה למצוא הד רחב לעידן הרעיוני הזה.

החל מסוף שנות השישים, ובעיקר בשנות השבעים, חלחלו מושגי סוף עידן האידיאולוגיות גם לקיבוץ.

במקביל לחדירת התורות הפסיכולוגיות של מאסלו ("סולם הצרכים", זוכרים?), של רוג'רס ושל פיאז'ה, דרך שיטות הדינמיקה הקבוצתית שפרחו אז (אפילו בלימודי תעודת הוראה באוניברסיטה נדרשנו לחוות זאת על בשרנו - היה מיותר וגם לא כיף), עבודתה של רחל מנור, חוגי הבית ל"פתיחת לבבות", שיטת OD ועוד כהנה וכהנה.

בהתאמה, ביטאוני התנועות נמלאו מושגים כגון מעגלי תקשורת, מדעי ההתנהגות, היזון חוזר, תרבות השיח, ומורי הדרך היו פסיכולוגים לסוגיהם.

ואז בא המשבר הכלכלי, שהחל ב־1985, ובשנות התשעים גרר משברים חברתיים, ניהוליים וגם דמוגרפים, שאין צורך לפרטם לַקורא בעל הזיכרון הממוצע. לקח זמן לקיבוצים ולתנועה לעכל את גודל המשבר.

"ב־87' נפלנו", אמר גזבר דברת, "אבל רק ב־96' הבנו את זה"; ויהודה הראל על המאמצים לאיחוד התנועות: "אפס ועוד אפס נותן אפס". עם זאת, ביטאוניהם התמלאו במהרה בכתבות עם כותרות כגון חדלות פירעון, קיבוץ אוכל יושביו, בדרך לשום מקום, אסקימוסים, נטישת האליטות, הספינה טובעת, וכן דיווחים על מעילות למיניהן.

מי שגזר את הקופון היו היועצים הארגוניים למיניהם, שפשטו כפטריות לאחר הגשם. נפוצו בדיחות על הווילות שהם בנו (היועץ הזמני שלנו, הגורו הגדול ישראל צופים, התנייד בכלל באמצעות מטוס, ואנחנו קנינו את הכנפיים).

כן נוסדו קורסים לדירקטורים קיבוציים. מצויה אצלי באחת המגירות תעודת סיום כזו, משנת 98'. הקורס היה במלון חמישה כוכבים בתל אביב, והארוחות - ללקק את האצבעות.

מילא הקיבוץ שלי, שיכול היה להרשות זאת לעצמו, אבל היו שם חברים מקיבוצים שלא יכלו לשלם חשבון חשמל. השפה המארגנת הפכה להיות שפה ניהולית; צצו חברות ייעוץ, ונכנסו מושגים כגון יו"ר חיצוני, ניהול לפי יעדים, TQM; הגזבר הפך לסמנכ"ל כספים, ומילת המפתח היתה מודל. הומצא אפילו מודל לבניית מודלים.

החל משנות האלפיים החלה ההיחלצות, וגם הסיפור הזה מוכר לכם. במקביל, טוען אלון גן, השתלטה השפה המשפטית. עיתון הקיבוץ הגדיר את המשפטיזציה כתופעת השנה של שנת 2000, והכותרת לקריקטורה שם היתה "בשם מרשי".

מדורים משפטיים היו בעיתונות הקיבוצית עוד קודם, אבל כעת הם תפסו מקום מרכזי, ובהם כתבות על תביעות, על עזיבות, על סמכויות גופים שונים, על משפטי דיבה וכמובן על מאבקים שמקורם בתהליכי השינוי ובשיוך הדירות לגווניו.

את כיסא המומחה והיועץ תפס כעת עורך הדין. אלון גן מצרף תצלומים של 15 כאלה, שהתמחו במשפט קיבוצי וכעת הגיע תורם לבנות את הווילות.

התאכזבתי לראות שחסרה שם מי שעבדה מולי, עו"ד כרמית דורון, אחת החדות שבהם. בדיונים פנימיים קראנו לה בחיבה "העורכדינית". גם המזכיר צריך כעת להיות משפטן למחצה, ואין מְתקנים שום תקנון בלי מעורבות עורך דין.

המשפט "הרשם אומר" הפך לנימוק מכריע בכל דיון. אלון מסכם ואומר: "התחלפות התהליכים ובעקבותיהם השפות הקשורות אליהם מלמדות על הקללה והברכה כאחד. מחד גיסא, זו עדות לחיוניות ולכושר ההתאמה של הקיבוץ לתמורות הזמן; מאידך גיסא, התחלפות השפות מעידה על הקושי, אולי גם על אי־האפשרות, לקיים אורח חיים ייחודי תוך כדי שחייה נגד הזרם לאורך שנים רבות".

אינכם חייבים להסכים לכל מה שאומר גן, אבל השאלה המעניינת יותר לדעתי היא: מה תהיה השפה הבאה, ומי המומחים הבאים - הגורואים החדשים - שיבואו? אשמח לפרסם ניחושים.