הסיפור מתחיל בתקופת המאבק על הגולן, באמצע שנות התשעים. לקראת פורים יצאו פעילי המאבק עמוסים במשלוח מנות עשיר, על טהרת תוצרת הגולן, לח"כים שרצינו להשפיע עליהם - לא תומכינו המושבעים ולא מתנגדינו המובהקים. כל חוליה שנשלחה לביתו של חבר כנסת זה או אחר ישבה עימו לשיחה ממושכת על הגולן ועל עתידו.

"מי חושב ככה?". צילום המחשה: שאטרסטוק

אפרת בדיחי מהמושב הדתי קשת היתה בחוליה שפקדה את בתי הח"כים החרדים, ובהם הרב אברהם רביץ, אז מנהיג דגל התורה. הם שוחחו ארוכות, ונקשר קשר אמיץ בין אפרת לרב רביץ ורעייתו, קשר שנשמר לאורך שנים.

"יום אחד", מספרת בדיחי, "באתי לשוחח איתו בוועדת הכספים שבראשה הוא עמד. מצאתי אותו מחובר לדיאליזה. הוא הסביר לי שהוא צריך לעבור דיאליזה שלוש פעמים בשבוע במשך שעות רבות, ולמי יש זמן. ככה הוא יכול להמשיך לעבוד גם בזמן הטיפול הממושך. ליבי נצבט, והתפעל".

במשך שנים ערך שבט רביץ בכל קיץ נופש בצפון, ויום אחד מתוכו הוקדש לטיול בגולן בהדרכתה של בדיחי.

"באחת השנים ראיתי צוות טלוויזיה מצטרף לטיול באוטובוס השכור. מופתעת, שאלתי את הרב אם הוא מבקש לתת פומבי ליחס האוהד שלו לגולן. 'לא', ענה הרב, 'אני מבקש לתת פומבי לכך שאפשר לתרום כִּליה מן החי, להציל נפש ולהישאר בחיים טובים'.

"הוא הסביר שמחלתו התקדמה, ושהדיאליזה כבר איננה פתרון עבורו. 'הילדים שלי הלכו מכות מי יזכה לתרום ולהציל את אבא. משה ניצח. צוות הטלוויזיה ילווה אותנו לאורך התהליך'. נרעשתי. כשאגדל, הבטחתי לעצמי, אתרום גם אני, בע"ה".

את ההבטחה הזאת מילאה אפרת בחודש שעבר. לאחר מאבק של שנים, חודשיים טרם מגבלת הגיל (65) היא תרמה כליה להצלת חייה של אישה שלא היה לה כל קשר איתה. אפרת היא חברה קרובה שלי. אני משוכנע שכמוני לא הופתעו גם כל חבריה ומכריה. חשוב לציין שאפרת היא כבר האדם החמישי (!) מקשת שעשה זאת.

הסיפור הבא, שלעומת תרומת כליה נראה לכאורה קטן ושולי, הוא בעיניה של אפרת חלק מאותו קו חשיבה נורמלי, יהודי.

זה קרה בימים שבהם מותר היה לחיילים לעלות על טרמפים. בנסיעה מקצרין לקשת עצרה אפרת לחייל, והוא שאל לאן היא נוסעת. "לאן שאתה צריך", ענתה אפרת, והזמינה אותו לעלות לרכב. בדרך ראתה עוד חייל מבקש טרמפ. היא אספה גם אותו, והבטיחה שהיא נוסעת לאן שהוא צריך.

"רק שאני אבין", תהה החייל שנשאר הטרמפיסט האחרון ברכב "זה תחביב או מקצוע? את נוסעת בין הצמתים למצוא חיילים ולהביא אותם לבסיס?"

אפרת הרגישה שהיא חייבת תשובת מחץ, כזאת שתעמיד את המעשה שלה בפרופורציות הראויות. "תקשיב", אמרה מקץ שניות אחדות.

"בוא נחשוב שנייה על העסקה שאתה ואני חתמנו בלי עט. סבבה? תראה, אתה קרבי. אתה מוכן לתת בשבילי את החיים שלך. אבל תודה לאל, אתה מתקדם בשירות, אתה חי, ואני מקווה שגם מבסוט. אז רק זה - על כל שנה משנותיך היפות שאתה נתת לי, אני נתתי לך שני קילומטר טרמפ. תגיד, לא עסקה טובה? יצאתי בזול".

"טוב, בסדר", צחק החייל, "אבל מי חושב ככה?"

"אז מי שלא חושב ככה", לא נשארה אפרת חייבת, "תפוס אותו חזק בחולצה ותקרא באוזניו: אחי, אתה יהודי! מה נסגר איתך שאתה לא חושב נורמלי?"

ככה אפרת חושבת: יהודי, נורמלי. ומי שחושבת ככה עוד תתרום פעם כליה לאישה שאין היא מכירה כלל.