משפחת בוכריס / היישוב הקהילתי מרחב עם

כתב mynet, עודד בר מאיר //

פקד שפרה בוכריס (39), מפקדת חבל רמת הנגב במשמר הגבול

אמיתי (40), מהנדס בניין

חרות (17), מעיין (15), אורי (14), הדס ויעל (תאומות בנות 12), יוחאי (10), יונתן (7), דניאל (5), שקד (3 וחצי), ויובל, בת חצי שנה

הבוכריסים. "פעם אחת הוא ניסה לבשל אורז ושרף אותו. זה הספיק לנו" | צילום: ריאן

שפרה בוכריס מכינה מדי בוקר סנדוויצ'ים ומלווה את ילדיה לבית הספר ולגן הילדים. עד כאן זה נשמע שגרתי. אבל בוכריס עושה את זה פי עשרה. היא משמשת אמא במשרה סופר מלאה לעשרה ילדים, וגם עובדת במשרה מלאה כמפקדת ולוחמת במשמר הגבול.

שפרה ואמיתי הכירו לפני כ־20 שנה דרך חברים משותפים בירושלים. שנה לאחר נישואיהם עברו למרחב עם ששוכן על כביש שדה בוקר-ירוחם ברמת הנגב. 

השגרה שלנו. בוכריס משרתת זה 20 שנה במשמר הגבול. היום היא מפקדת על לוחמים, עובדת סביב השעון, חולשת על שטח של יותר מארבעה מיליון דונם ודואגת לאבטחת יישובי רמת הנגב והערבה.

"הגזרה היא הבית והבית הוא הגזרה. אני דואגת ללוות את הילדים לבית הספר ולגן הילדים, וגם מקבלת אותם בצהריים. את הישיבות אני מקיימת לאחר שעות ההשכבה שלהם. 

"בשעות אחר הצהריים והערב אני בבית עם המשפחה. מעבר לזה אני בפעילות שוטפת במשמר הגבול, כולל משמרות לילה. זה לא פשוט אבל התפקיד מחייב. זו המציאות במשפחה שלנו".

"כולם עושים הכל והילדים עוזרים במטלות הבית. זה חלק בלתי נפרד מההתנהלות שלנו. אמיתי ואני מתחלקים בטיפול בילדים, אם כי החלק שלי קצת יותר גדול. הילדים נותנים כתף בעבודות הבית. הגדולים עוזרים בשטיפת כלים ורצפות ובהכנת הארוחות המשפחתיות".

אמיתי: "ואני לא מפריע לשפרה לגדל את הילדים. היא עושה איתם עבודה נפלאה. החלק שלי הוא לא להפריע. אני מוצא זמן איכות, בעיקר בסופי שבוע, להיות איתם".

שפרה: "את אמיתי אנחנו מכנים בשם 'הגאון', כי הוא תמיד מצליח לעמוד במטלות הבית. פעם אחת הוא ניסה לבשל אורז ושרף אותו. זה הספיק לנו. לאט לאט הורדנו ממנו את המטלות והדבקנו לו את הכינוי".

ארוחת שישי. "אנחנו מינימום 12 נפשות סביב השולחן", אומרת שפרה. "כשבאים אורחים ובני משפחה המספר כמובן גדל. אנחנו כבר רגילים לזה. אוכלים קוסקוס, דגים, תפוחי אדמה בתנור, כרובית בתנור וקציצות בשר. תמיד יש קינוחים, בעיקר גלידות ועוגות מגניבות, הכל על טהרת הייצור הביתי".

 משפחת בצלאל. "מאכל קבוע של שישי בצהריים: קובה של סבתא דניס מקרית מלאכי" | צילום: ריאן

משפחת בצלאל / מושב שפיר

 כתבת mynet, יעל רון־יעקבי //

 נתנאלה (נתי) (40), רכזת ומורה לאנגלית

אבינועם (41), רס"ן בצה"ל

שליו (17), תלמיד כיתה י"ב בישיבה בירוחם

הלל  (14), תלמידת כיתה ט' באולפנה במרכז שפירא

לביא (9), תלמיד כיתה ד'

אייר (6), תלמיד כיתה א'

"אנחנו משפחה בשליחות המדינה", אומרת נתי  "כל המערך המשפחתי מתנהל מזה 19 שנה בהיעדרו של אבינועם. זה התחיל בתפקידים שהוא מילא ביהודה ושומרון, בלבנון ובג'נין, ובתשע השנים האחרונות בגזרת עזה. השליחות שלנו היא בתחום הביטחון ובחרנו בה. מובן שיש קשיים.

"הילדים חוגגים ימי הולדת בלי אבא, ואני הלכתי לחדרי הלידה לבד. בלידה האחרונה נסעתי באמבולנס ובעלי הגיע אחריי. למזלנו ההורים משני הצדדים הם מערך תומך ומסייע".

מה אומרים הילדים?

"אנחנו מתווכים להם את זה כשליחות וכמקור לגאווה, והם מקבלים את זה באהבה. זאת המציאות שהם מכירים. אין להם כעס, אבל יש לעיתים אכזבה. למשל, לפני 'עופרת יצוקה' נסענו לחופשה, וברגע שהנחנו את החפצים במלון אבינועם הוזעק לעזה. ארזנו הכל וחזרנו הביתה, ומובן שהיה בכי ותסכול.

"הסברנו להם שכשם שאלוהים בחר במשה להנהיג את העם ונתן לו תפקיד חשוב, גם אבא נבחר לתפקיד חשוב - לא ממקום של גאווה ויוהרה, אלא כתרומה לעם וכהצלת חיים".

הסיפור של משפחת בצלאל מתחיל לפני 22 שנה, אז הכירו נתי ואבינועם בתנועת הנוער בני עקיבא. כשעבדו בבית ההארחה בקיבוץ חפץ חיים הקשר ביניהם התהדק והם הפכו לזוג. אחרי שנישאו בנו את ביתם במושב שפיר, בקרבת הוריה של נתי.

ארוחת שישי. "יש לנו מאכל קבוע של שישי בצהריים: קובה של סבתא דניס מקרית מלאכי, ומאכל פרסי, חורשט או גונדי של סבתא לידה מבני עי"ש. אנחנו משפחה שמאוד אוהבת לארח בשבתות".

חלוקת התפקידים. "שליו מגיע הביתה בסופי שבוע ועוזר בשטיפת כלים ובתליית כביסה. הלל אוהבת לבשל ולאפות. היא אחראית בבית על קיפול הכביסה והיא הבייביסיטר שלנו.

"לפני ארבעה חודשים לביא הקים עם אבינועם גינת ירק עם בצלים, גזרים, סלק, שום, צנון וחסה. לביא אחראי על תחזוקת הגינה וגם עוזר בהורדת קניות מהרכב ובהכנות לשבת. אייר עוזרת קבועה בעריכת שולחן השבת".

בעוד עשר שנים. "כשאבינועם ייצא לפנסיה נחזור להיות זוג טרי שמנהל יחד חיים משותפים. כנראה נהיה סבא וסבתא. אנחנו רוצים לראות את ילדינו ונכדינו בונים את ביתם בארץ ישראל בבטחה לצד שכנינו בכל גבולות הארץ ובתוכה.

"השאיפה שלנו היא לגדל דור חזק, מוביל ומשפיע שמכבד את השונה, מפתח קריירה ושומר על ערכי תורה ומשפחה".

 משפחת וובט. "החוזק שלנו הוא ההבנה שאנו רואים הכל עין בעין" | צילום: ריאן

משפחת וובט / אשקלון

 כתב mynet, שמוליק חדד//

יניב (39), עובד במחלקת הקליטה בקרית גת ויו"ר הקהילה האתיופית באשקלון 

אפרת (35), עובדת במרפאות החוץ בבית החולים ברזילי

ליאור (7), תלמיד כיתה ב' בבית הספר נאות אשקלון

אוראל (6), תלמיד כיתה ב' בבית הספר נאות אשקלון

אריאל, בן שנה וחצי

ככה הכל התחיל. יניב ואפרת הם במקור תושבי הצפון. יניב שירת בקבע, השתחרר בדרגת סגן, ובעקבות המלצת קרובי משפחה הגיע לאשקלון ונרשם ללימודים במכללת אשקלון.

"למדתי לתואר ראשון במדעי המדינה, המשכתי לתואר שני במינהל ומדיניות ציבורית, והייתי פעיל מאוד באגודת הסטודנטים", הוא מספר.

את אפרת הכיר במהלך לימודיה לתואר בבריאות הציבור באוניברסיטת אריאל. "נפגשנו ביום חלוקת מלגות לסטודנטים", אומרת אפרת. "התחלנו לדבר והוא מצא חן בעיניי. הוא ביקש ממני חומר בסטטיסטיקה וחשבונאות, וגם את מספר הטלפון. כך החל הקשר בינינו. אחרי שנה התחתנו".

הזוגיות שלנו. "מה שמאפיין אותנו כזוג הוא שאפרת היא הדומיננטית בבית", אומר יניב. "היא מקבלת את ההחלטות ומיישמת אותן מצוין".

"החוזק שלנו הוא ההבנה שאנו רואים הכל עין בעין", מוסיפה אפרת. "גם כשיש חילוקי דעות אנחנו יודעים להכיל ולהתגבר. אין משקעים".

המשפחה שלנו. "כשהילדים נולדו עברנו מרווקות למשפחה, וזה עולם אחר", אומר יניב. "הרבה דברים מקבלים פרופורציות בחיים. יש יותר אחריות ויותר נחת. היום אנחנו מסתכלים על החיים אחרת. אוראל הצטרפה לאחיה ליאור, ובתחילת ספטמבר עלתה לכיתה א' עם הרבה התרגשות".

הארוחות שלנו. "אנחנו ישראלים ואני מבשלת בעיקר אוכל ישראלי, אבל יודעת להכין אינג'ירה. אני זוכרת היטב איך בילדות הייתי נצמדת לאמא שלי במטבח ואיך למדתי ממנה להכין הכל.

"גם כשעליתי לארץ עדיין נשארו בי הזכרונות מאתיופיה, לכן אני יודעת לבשל את מאכלי העדה שלנו, למרות שרוב האוכל שלנו הוא ישראלי לחלוטין".

הזכרונות שלנו. אפרת עלתה ארצה מאתיופיה בגיל שמונה ויניב בגיל 11. "אני זוכר מאתיופיה את מפלי המים האדירים ואת הנופים המרהיבים", אומר יניב. "כל המשפחה שלנו עלתה לארץ. עברנו מהאזור שבו נולדנו לגונדר, משם לאדיס אבבה ואז לישראל.

"הסבים והסבתות עלו דרך סודן. סבא שלי נשאר בסודן יחד עם הדוד שלי ולא הצליחו לאתר אותו. עד היום אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת. זה משהו שמעיב על העלייה לארץ. אנחנו זוכרים אותם עם המון געגוע".

בעוד עשר שנים. אפרת: "אני מקווה לעשות תואר שני בתחום העיסוק שלי בבריאות הציבור ולהמשיך לרקום תוכניות".

יניב: "בעוד עשר שנים הילדים יהיו כבר ממש בוגרים והמחשבה הזאת מרגשת אותי. אנחנו נהיה עם יותר תובנות והכלה במשפחה. ברמה האישית אני מקווה שאהיה במקום של קבלת החלטות".

אפרת: "בשורה התחתונה, אני חושבת שהוא צריך להיות בכנסת ולהשפיע במקום החשוב ביותר".

משפחת בלברמן. לא מוותרים על ארוחה משותפת כל שבת בתשע בבוקר | צילום: ריאן

משפחת בלברמן / קיבוץ ניר יצחק

כתב mynet, אשר קשר //

שמיל (66), מנהל הרפת של ניר יצחק

הדס (60), אחראית כוח אדם

אלה (34), נשואה ואמא לשלושה, עובדת בטרה

טליה (32), נשואה ואמא לאחת, גננת

יאיר (29), סגן מנהל הרפת בקיבוץ

ככה הכל התחיל. שמיל החל לעבוד ברפת של ניר יצחק לאחר מלחמת יום הכיפורים. יום אחד הגיעה לשם, יחד עם חברי גרעין הנח"ל, הדס מקיבוץ בארי. השניים נפגשו ומאז לא נפרדו. לא זה מזה ולא מהרפת.

"אנחנו נולדנו לרפת של הקיבוץ", אומר יאיר, הבן הצעיר. "מאז שאני זוכר את עצמי, האחיות שלי ואני עבדנו עם הפרות. הפרות הן המשפחה השנייה שלנו. אחרי הצבא אני נשארתי ברפת והאחיות שלי פנו לדרכים אחרות.

"טליה למדה בסמינר הקיבוצים והפכה לגננת. אלה עובדת בחברת 'טרה', ובכך ממשיכה את מסורת הרפת בדרכים אחרות, למרות שהחלב שלנו מגיע דווקא לתנובה. כיום גם הנכדים מגיעים לכאן אחרי בית הספר לעבוד ולעזור".

הרפת שלנו. "40 אחוז מהכנסות הקיבוץ מגיעות מהרפת שלנו", אומר יאיר. "יש לנו כיום 650 חולבות ועוד 500 עגלות. בסך הכל אנחנו מטפלים בכ־1,200 ראשי בקר.

"עברנו תקופה קשה לפני כשנתיים, כשנלחמנו שלא יורידו את המכסים על מוצרי החלב, מה שהיה גורם להתמוטטות תעשיית החלב בישראל בכלל ובקיבוץ שלנו בפרט. רוב העובדים כאן הם בני הקיבוץ והרפת היתה ללא ספק נפגעת פגיעה קשה אם לא היה נחקק חוק החלב".

החלב שלנו. "כולנו במשפחה אוהבים חלב, חוץ מטליה, שגילתה לפני מספר שנים שהיא רגישה ללקטוז. תמיד יש אצלנו גבינות טובות, רק מתוצרת הארץ. אתמול זרקתי שתי גבינות שמישהו קנה והיו תוצרת חוץ. אין שום סיבה במדינה עם גבינות טובות כמו ישראל לקנות גבינות מתוצרת חוץ".

השגרה שלנו. "לגדל בעלי חיים פירושו לעבוד 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. גם כשיש חופשות משפחתיות אבא ואני מגיעים רק לסופשבוע קצר.

"אנחנו קמים לחליבה בחמש לפנות בוקר כדי לעבוד עם הפרות בשעות הקרירות יחסית, כי לפרות חם מאוד בקיץ. מלבד העבודה השגרתית יש תמיד פרות חולות והמלטות".

המצב הבטחוני. "התרגלנו אליו. אני כבר לא זוכר משהו אחר. אפילו מי שמבוגר ממני כבר שכח שפעם זה היה אחרת. הפרות, לעומת זאת, לעולם לא יתרגלו.

"בסבב הלחימה האחרון הגענו לחליבה ומצאנו את הפרות משתוללות אחרי שטיל חלף מעל הרפת. היינו חייבים לחכות עד שיירגעו. בנוסף, באחת השריפות בקיבוץ נחל עוז נשרפה ערימה עצומה של חציר שהיתה מיועדת לפרות שלנו".

כדאי שתדעו. "המשפחה שלנו חיה ומתנהלת על פני מה שקורה ברפת. אם מצב הרוח של הפרות בסדר, אז גם אצלנו מרגישים כשורה. מדובר בקשר בל יינתק".

ארוחת שישי. "הארוחות המשפחתיות העיקריות שלנו הן דווקא בשבת בבוקר. בסיום העבודה עם הפרות כל בני המשפחה מגיעים ללא יוצא מן הכלל לבית של אמא ואבא בתשע בבוקר. זאת תמיד הארוחה הכי טובה, הכי מגוונת והכי שמחה שיש".

בעוד עשר שנים. "למרות המצב הבטחוני, הנגב ימשיך להיות אסם החלב של מדינת ישראל. אין באף מקום בארץ מרחבים כאלה לגידול פרות".