החיבור של סגן־אלוף עידן ורניק לעוטף עזה החל כמעט בלידה. הוא נולד במקסיקו להורים מקיבוץ עין השלושה, אבל כבר אחרי שנתיים החליטה המשפחה לשוב ארצה לקיבוץ צמוד הגדר.

"שנדע רק שמחות במדינה שלנו". ורניק, צילום: דובר צה"ל

לימים העתיקו את משכנם למושב פארן שבערבה, שם התגוררו במשך שני עשורים. ליד מרדכי הוא הגיע ב־2011 כשהיה קצין ההנדסה בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה. "חיפשנו מקום לגור בו", הוא מספר, "ולבסוף החלטנו על קיבוץ יד מרדכי. מאז אנחנו שם".

ורניק (37), איש צבא הקבע, הוא כיום סגן מפקד חטיבת מנשה, האחראית על אזור נרחב ביהודה ושומרון. הוא נשוי לסיון, העובדת בעמותת "מעברים" לפתרונות תעסוקה, אב לשלושה - אלה (7), נועה (4) וארז (שנתיים) - "ויש מחשבות על ילד רביעי".

איך אתם מתמודדים כמשפחה עם המגורים בעוטף עזה?

"לפני התפקיד הנוכחי מילאתי כמה תפקידים באוגדת עזה, והתחושה שלי היתה שאני מגן על הבית, פשוטו כמשמעו. היה לי חיבור מלא לתפקיד, בעשייה אין־סופית ובתחושה של רלוונטיות בעבודה, שנתנה לי את הסיפוק הכי גדול.

"בהקשר של המשפחה, החיים בעוטף הם קשים ומורכבים בתקופות שבהן יש הסלמות ביטחוניות, כשלפעמים צריך לעזוב את הבית לתקופה מסוימת בגלל קושי אמיתי להימצא באזור הסכנה.

"אשתי ואני יודעים להתמודד עם המצבים האלה, אבל אין ספק שיש לזה השפעה משמעותית על הילדים. זה מחייב אותנו להרבה קשב ותשומת לב, כדי לתת מענה לקשיים שהילדים חווים.

"עם זאת, אנחנו מאמינים במקום שבו אנחנו גרים. אנחנו אוהבים את החיים ביד מרדכי, ושום הסלמה לא תגרום לנו לעזוב את הקיבוץ ואת האזור".

את רוב השירות הצבאי עשה סא"ל ורניק בהנדסה הקרבית. הוא התגייס כלוחם ליחידת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות), אחת מהיחידות המובחרות של החיל, והגיע בה לתפקיד מפקד פלגת לוחמים בסיירת יעל.

לאחר מכן שימש כמפקד פלוגה וכסגן מפקד גדוד בגדוד 601 של ההנדסה הקרבית, וגם שירת כמפקד פלוגה בבה"ד 1, בית הספר לקצינים. במסגרת תפקידי המטה שירת כקצין הנדסה בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, וכקצין הנדסה של אוגדת עזה במבצע צוק איתן.

בשנתיים שלאחר מכן היה העיסוק המרכזי שלו איתור וחיסול של מנהרות התקיפה. לאחר שנת לימודים אקדמיים לתואר שני, הגיע לפני כשנה לתפקידו הנוכחי כסמח"ט מנשה.

חטיבת מנשה היא החטיבה המרחבית הצפונית ביהודה ושומרון, ויש בה שתי ערים מרכזיות: ג'נין וטול כרם. "יש לנו בגזרה גם התיישבות יהודית", מציין ורניק, "והתפקיד שלנו הוא השלטת סדר ושמירה על אורח החיים התקין הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, כדי לאפשר לאנשים לחיות פה חיים נורמליים עם המורכבויות הקיימות.

"אנחנו צריכים להגן באופן מלא על היישובים ועל צירי התנועה בגזרה, וזה העיסוק המרכזי של היחידות שפועלות תחת החטיבה. אנחנו עוסקים הרבה בסיכול טרור ובגילוי אמצעי לחימה בערים ובכפרים, ועובדים לילה אחרי לילה למיגור התופעות האלה עם הרבה עבודה מודיעינית ומבצעית.

"בשנה האחרונה נהרגו לנו שני לוחמים בפיגוע בגזרה, מ"מ ונהג בט"ש, והיו גם פיגועים בחוות גלעד ובכפר קאסם שיצאו מהגזרה שלנו. העיסוק שלנו במניעת טרור הוא יום־יומי".

איך מכשירים את החיילים לשמור על כבוד האדם במגע עם האוכלוסייה הפלסטינית?

"הצבא התפתח והפיק לקחים בנושא הזה, והוא נמצא כיום במקום מרכזי בהכשרת החיילים לקראת פעילות ביהודה ושומרון. יש שיח עם החיילים על הנקודות האפורות בהקשר של טוהר הנשק, וכן על הדילמות בהימצאות מול אוכלוסייה אזרחית.

"כל גדוד שנכנס לגזרה עובר השתלמות חינוכית עם גורמים חיצוניים, שמציגים תרחישים אפשריים ומלמדים איך להתנהג בהם, עם דגש על הערכים הספציפיים לאוכלוסייה הפלסטינית, ובהם כבוד האב וכבוד האישה.

"קיים דגש על הטיפול באנשים ובציוד הביתי במקרים של כניסה לבתים. אנחנו מבינים היטב שהלגיטימציה שלנו לעבוד נמדדת קודם כל ביכולת שלנו לשמור על הערכים ועל כבוד האדם של האנשים שנמצאים מולנו".

מצד שני, אנשי שמאל טוענים שהצבא בשטחים סר למרותם של המתנחלים.

"אני אומר בוודאות שההסתכלות שלנו בהקשר הזה היא שוויונית לחלוטין. אנחנו שומרים על הסדר ועל הביטחון של הפלסטינים כמו שאנחנו שומרים על היהודים, ולא מקבלים שום פעילות פוגענית מצד מתיישבים יהודיים.

"לפעמים אנחנו נפרסים ומגינים על צירים ועל כפרים פלסטינים, כשאנחנו יודעים שיכולות להיות כלפיהם פעולות איבה. האחריות שלנו כצבא היא כוללת, לא חד־צדדית".

רחוק מהבית

התפקיד הנוכחי הרחיק אותו מהבית. עם זאת, הוא מספר בגאווה שהבחירה לבוא לגור בקיבוץ הוכיחה את עצמה, בייחוד כשהוא נאלץ להיות שעות רבות בניהול הגזרה.

"החיים בקיבוץ ממלאים את החלל הזה, וזה לא היה קורה אם היינו גרים בעיר. מערכת החינוך בקיבוץ פועלת עד שעות אחר הצוהריים כמעט בכל ימות השנה; המערכת החברתית והקהילתית חזקה ויש בה עזרה הדדית.

"יש לנו בקיבוץ הרבה חברים שמוכנים לתת יד בכל דבר, אם זה לקחת את הילדים אליהם כשאנחנו לא מספיקים להגיע מהעבודה, ועד הקפצה עם הרכב כשצריך. החברה בקיבוץ היא תומכת, וזה מאפשר לי כאיש צבא קבע להרגיש בטוח מאוד, אף על פי שהמשפחה הרחבה לא נמצאת קרוב אלינו".

אתה מעורב בחיי הקיבוץ?

"תהליך הבנייה והקבלה שלנו לחברות לקח שלוש או ארבע שנים, אבל מאז אנחנו מוטמעים בחיי הקיבוץ. תפקידי השטח שאני ממלא לאורך כל התקופה מאז שהגענו לקיבוץ, לא משאירים לי זמן פנוי למעורבות עמוקה בקיבוץ. אני יכול להגיד שאשתי ממלאת את החסר באופן ראוי לציון, ושאני לא מתחמק מהגיוסים בקטיף האבוקדו.

"אני מקווה שנדע רק שמחות במדינה שלנו", הוא אומר, "ואני קורא לכל הנוער הקיבוצי להמשיך ולשרת שירות משמעותי בצה"ל, למלא את החובה הערכית והמוסרית ולהיות במקומות המשפיעים ביחידות הקצה המבצעיות".