45 שנים חלפו מאז סיומה של מלחמת יום הכיפורים, ובכל זאת היא מצליחה עוד להסעיר, לתסכל, להטריד ולרגש את מי שלחמו בה וחוו אותה על בשרם.

"לקח לי שנים להתאושש". דוד זיו בימי המלחמה ועם אשתו חגית, צילומים: אלבום פרטי

רס"ן בדימוס דוד זיו (זיביל), בן גבעת ברנר וחבר המושב השיתופי רגבה, שירת במלחמה כמפקד מחלקה שרק נכנס לשירות הקבע שלו בחיל השריון. זיו נלקח היישר לחזית המצרים מקורס המט"קים שהיה אחד ממפקדיו.

ביום השלישי למלחמה נפצע זיו באורח קשה, ובבית החולים התברר לו שאחיו הבכור יחיאל, לוחם צנחנים במילואים מרגבה, נהרג ביום הראשון בחווה הסינית.

לאחר החלמה ארוכה, כשהוא עוד פצוע בגופו אבל בעיקר בנפשו, ביקש זיו לבקר את משפחות פקודיו שנהרגו בקרב. כמה מהמשפחות סרבו, ואף האשימו אותו במות יקיריהן. לכן החליט לחדול מביקורים.

הוא חש תסכול רב מכך שהוא נותר בחיים, אם כי פצוע, בעוד אחיו חייל המילואים ולו אישה וארבעה ילדים קטנים לא שב לביתו.

דוד זיו התגייס לשריון בנובמבר 1970, כשבינו לבין יחיאל אחיו הפרידו 12 שנים ואחות נוספת. הוא עבר מסלול של מבדקים לטיס עד שנשר מהם, אז החליט שעדיף לו לנוע על טנק מאשר לרוץ בג'בלאות.

המשפחה של יחיאל עזבה בינתיים את גבעת ברנר, ועברה להתגורר ברגבה. דוד היה אז בן 14. הוא הצטרף לבסוף למושב השיתופי כחבר לאחר שהגיע לבקר את המשפחה השכולה עם תום המלחמה ופגש את חגית, מי שהפכה לימים לאשתו ואם ילדיו.

"ערב פרוץ מלחמת יום כיפור הייתי מפקד מחלקה בקורס מפקדי טנקים. המ"פ היה סרן נמרוד גאון ז"ל, מהשיר הידוע של שלמה ארצי 'שיר חייל'", סיפר זיו. "כמו שמספרים הוא היה יפה תואר וקפדן מאוד, שעם הזמן התרכך והתגלה כרגיש ואנושי.

"היינו בסדרת חינוך בפתח תקווה כשקיבלנו הוראה לחזור לבסיס עקב השמועות  על מלחמה בפתח. מקורס המט"קים והשלמת קורס קציני שריון גיבשו גדוד של טנקים מסוג מג"ח וצנטוריון, ומינו את עמרם מצנע למג"ד.

"הגדוד נקרא בתחילה 169 ואחר כך הוסב שמו לגדוד 79. ביום שישי, 5.10, שעה 12:00, עשינו את דרכנו בטיסה מחצרים לביר תמד'ה בעוד הטנקים הובלו על ידי גוררים. הגענו לשם וכל הלילה עבדנו כמשוגעים על זיווד וחימוש הטנקים שלא היו במצב ממש תקין.

"למחרת, בסביבות 12:00, הוציאו את הטנקים לתיאום כוונות. בשעה 14:00 הפציצו את ביר תמד'ה שני מטוסי סוחוי מצרים. יצאנו מהסככות והתפרסנו בשטח. לאחר מכן התחלנו לנוע על הזחלים בדרך לרפידים. עם ערב הגענו לביר גפגפה".

הפלוגה של זיו פוצלה לשלושה כוחות כדי לצוד יחידות קומנדו מצריות. הוא פיקד על מחלקה גימל. במהלך ההתקדמות אל עבר מעוזי הגזרה המרכזית של התעלה, ספגו המחלקות אבידות קשות וגם הטנק של נמרוד גאון נפגע ממארב.

הטנק של זיו השמיד את הכוח שירה על גאון. הוא נפצע בידו ונחבש במקום. ב-7.10 נורה לעבר הטנקים ירי ארטילרי כבד מהסוללה המצרית מול אגם תמסח.

"לפתע חשתי כאב עז בגבי וכל הגוף שלי שותק לגמרי", נזכר זיו. "בדיעבד התברר שכדור חדר מהגב ויצא דרך עצם הבריח. סביב נפגעו לוחמים נוספים.

"למרות הפציעה הקשה לא איבדתי הכרה, ואני זוכר עד היום את אנשי הצוות שלי מביטים בי בעיניים קרועות לרווחה. פינו אותי בקומנדקר לתאג"ד קשור לכיסא. כשעתיים לאחר הפינוי נהרג המ"פ נמרוד גאון וכל המחלקה התפרקה לגמרי".

אתה מעיד על עצמך שנפצעת קשה בגוף, אבל גם הנפש נשרטה עמוקות.

"נכון שנפצעתי באורח קשה וגם השיקום לקח זמן רב, אבל בבית החולים נודע לי שאיבדתי אח. המשפחה שלו היתה שרויה באפלה משום שהוא הוגדר נעדר זמן רב ואפילו חשבו שהוא שבוי. אבל מלוחמים פצועים שהיו איתו והגיעו כמוני לבית החולים הבנתי בדיוק מה קרה.

"בנוסף איבדתי חברים לא מעטים. לאחר שהתאוששתי מהפציעה הפכתי להיות סטודנט ועברתי טיפול פסיכולוגי, אבל לא הלכתי למשפחות. בזמן הפציעה הם ממש גירשו אותי מביתן.

"טענו שאני חזרתי והבנים שלהן לא. למרות שהייתי חצי משותק לא יכולתי לשאת את תחושת האשם ולהכיל את שאמרו לי. גם גיסתי האלמנה נהגה לומר שאין צדק בעולם. שאחי נהרג והותיר אותה וארבעה ילדים, בעוד אני נשארתי בחיים כרווק. זה מטען כבד ולקח לי שנים להתאושש ממנו".

למרות מה שעברת חזרת כקצין לשירות מילואים.

"הצלחתי להשתקם מבחינה פיזית וחזרתי ליחידה בבית הספר לשריון. זו היתה יחידה בה שירתו פצועים, שבויי מלחמה, אחים שכולים. הכשרנו את דור הלוחמים הבא אבל בעצמנו לא יצאנו לקרב. זרמתי עם החיים, לא הסתכלתי אחורה, אבל לא חדלתי מלספר על המלחמה ההיא ולוחמי כיפור נפגשים מדי שנה לקראת המועד ומדברים".

לימים הפך זיו למהנדס תעשייה וניהול. כיום הוא עצמאי שעוסק בייעוץ ארגוני לחברות ולארגונים עם התמחות בשרשרת אספקה ומערכות מידע.