היום היהודי עם הקסקט לא הגיע.

כולם עסקו בשאלה: את מי לקחו? מי גויס? מלחמת יום הכיפורים, צילום: יואל קנטור, לע"מ

בכל שנה ושנה, בראש השנה וביום הכיפורים, יושב יהודי זקן ותימהוני על ספסל העץ בפינת בית הכנסת. קסקט בלוי על ראשו, חולצה לבנה מרופטת ומכנסיים מקופלות עד הברך לגופו, וגרביים לרגליו. עטוף בטליתו מעל הראש.

גם כשכולם עומדים בחרדת קודש, יושב הוא מכונס בעצמו, עיניו נעוצות בנקודה נעלמה כלשהי, לא זע. רק שפתיו נעות אך אינן מפיקות שום צליל. זקן ואילם. איש אינו מכיר אותו, והוא לא מכיר איש. חשבנו אותו למשוגע, ללא נורמלי.

עם השנים נודע לי שיהודי זה הולך דרך ארוכה בשדות הכותנה, נעול במגפיים, רק בשביל לזכות להתפלל במניין. הוא נהג להגיע לבית הכנסת, לחלוץ את מגפיו, ובשקט - בלי שנרגיש - להתיישב במקום הקבוע שבפינה ליד הכניסה.

היום היהודי עם הקסקט לא הגיע!

עננים אפורים שייטו ממעל, ורק העצימו את הדרמה הנרקמת. איש אינו יודע, ואיש אינו מעלה על דעתו, את העומד להתרחש. לחות מעיקה של סוף קיץ באוויר. עונה מפנה את מקומה לעונה הבאה אחריה. אי אפשר לעצור את גלגל הזמן. ואני יודע, משהו נורא קרה.

***

אני לא זוכר אם זה היה בתפילת מוסף, בסדר עבודה, בקריאת התורה או בהפטרה של יונה. התפילות כולן התבלבלו. הראש היה צמוד כל הזמן לחלון. "חלון המריבה", כך קראתי לו.

היה זה חלון הזזה מעץ, צבוע בצבע שמן לבן מתקלף. לאלי בוכאסטר תמיד היה קר, לכן היה סוגר את החלון. ואילו שמעון הקשר היה פותח אותו, כי תמיד היה לו חם.

לנו זה היה סוג של ספורט, ואנחנו הילדים היינו מהמרים מתי ייסגר החלון ומתי ייפתח. הילד שהיה קרוב ביותר וניחש את מספר הדקות בין פתיחת החלון לסגירתו זכה בנקודות.

היום החלון נשאר על מקומו ולא זז. שמרו על סטטוס־קוו ועל הפסקת אש. כולם עסקו בשאלה: את מי לקחו? מי גויס? רק לחישות. לא לחישות של תפילה, לחישות של סקרנות, של דאגה. שמועות עברו מפה לאוזן. לא היה כל ספק - פרצה מלחמה.

אותי היה קל להוציא מריכוז. לא היתה צריכה להיות כל סיבה. כיום מאבחנים את זה כ־ADHD . אפשר כבר להבין שהיה לי חלק ניכר בשמועות, ואם אמרתי שהשמועות עברו מפה לאוזן, אז אני הייתי יותר הפה ופחות האוזן.

סבלתי מתסכול ומחוסר אונים של נער בן 18, שמצד אחד עדיין לא גויס לצה"ל (היה לי צו גיוס לעוד חודשיים), ומצד שני כבר לא ילד. לא נותן כתף, לא עוזר במאמץ ונמצא מחוץ לאור הזרקורים.

***

כשקראו לי, לא היה גבול לשמחה שקפצה עליי. "הטרקטורים שלנו מגויסים!" אמר לי מזכיר הקיבוץ בארשת קודרת. כשהתחברו גבותיו, וקמט בצורת גל עיטר את מצחו, הבנתי שהעסק רציני. האגו שלי היה בשמיים. בי בחרו למשימה! "יש צורך להעביר בדחיפות את הג'ון דיר 2010 למחנה הצבאי חצור. זו אחריות, ואני סומך עליך".

דבריו היו באוזניי כמנגינה ערבה. כשעברתי רכוב על גבי הטרקטור הגדול בכביש הסמוך לבית הכנסת, התרוממתי מעל הכיסא. רציתי שכל באי המקום, החברים ואולי גם הבנות, יבחינו בי ואולי אהיה סוג של שיחת היום. גם הורדתי הילוך ונתתי גז, למען ישמעו ויראו.

יום הכיפורים, שעת צוהריים, ואני רכוב על הטרקטור, עובר בשדות הכותנה שצבע הלבן החל משתלט עליהם. השמש מכה חזק על ראשי, ואני ממלמל ביני לבין עצמי "איזה כיפור ואיזה סיפור". בגאווה ובראש מורם, גבוה מעל מושב הטרקטור, אני מהרהר בכך שאני שותף למאמץ.

איש עדיין לא ידע בשלב זה לאן נושבות רוחות המלחמה, אך היה משהו באוויר, משהו בלתי נודע, רק שמועות. שמועות שבסתר ליבי קיוויתי שאינן נכונות. בחורים רבים מהשכבה שלי התגייסו אך לפני חודשים אחדים. בעצם הם עברו יחד את כל גלגולי בתי הילדים. "מהסיר לסיירת", אם לנבור בעולם הקלישאות הקיבוציות.

ושוב עלתה לנגד עיניי דמותו של אותו יהודי מוזר ושפוף, שתמיד חשבתי שהוא מעין חייזר, חבוש בקסקט והולך בשדות הכותנה לבדו. ולא הרפתה ממני השאלה מדוע הוא לא הגיע היום.

***

במחנה חצור הכל תקתק כמו שצריך. רשמו, חתמו, כתבו בספר ולקחו את הטרקטור להובלת תחמושת מהמחסנים למטוסים. "אתה משוחרר", אמרו לי, ועברו לבא בתור.

משוחרר? מה זאת אומרת משוחרר? הבנתי מאוחר יותר שזה במקום "תודה לך ואל תפריע". טוב, מה אני עושה עכשיו? איך חוזרים? כל המחנה כמרקחה. אזרחים וחיילים מתרוצצים לכל הכיוונים, ולי אין אומץ להפריע בשאלה כה פשוטה.

כבר שעת צוהריים מאוחרת. השמש יצאה מתוך השמיכה הלחה והמשיכה להכות ללא רחם. עמדתי בצד ושקלתי את צעדיי. התפניתי לרגע לרחמים עצמאיים וכמובן לקיטורים. איך לכל הרוחות אני חוזר לקיבוץ?

חמוש בכפכפי אצבע זולים מהשוק, ובגרון יבש וסדוק, התחלתי לצעוד. לא תופס טרמפים ולא מבקש הסעה. הרי זהו יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה. אחרי הקילומטר הראשון כבר צצו יבלות בין האצבעות. חלצתי ונעלתי את הכפכפים לסירוגין. האספלט להט, והשפשופים היו בלתי נסבלים.

יום הכיפורים. הכביש אמור להיות ריק, אך הוא עמוס בכלי רכב, כנמלים העמלות לקראת יום סגריר. כך נראתה בעיניי השיירה האין־סופית. חלקם באים, חלקם יוצאים, ואני בשולי הדרך - מרים ראש וזוקף גו. בליבי ידעתי שהבעיות שלי קטנות וחסרות משמעות לעומת הבעיות שהמדינה ניצבת בפניהן.

לאחר צעידה של שעה התחלתי לדדות, והקצב הואט בהתאם. עזבתי את הכביש הראשי וירדתי מערבה, לתוך שטחים מעובדים, כדי לקצר את הדרך.

החושך ירד מסביב. קולות צרצרים ותזמורת צפרדעים ליוו אותי לאורך הוואדי. הגעתי על ארבע למושב נווה מבטח, וידעתי שעוד דרך ארוכה לפניי. המורל שלי היה בגובה הדשא לאחר כיסוח.

***

לא הייתי חייל לבוש מדים, ולא חיה בעלת שני ראשים, ובכל זאת הסתכלו עליי הנערים כעל חייזר. כמה מוזר, חשבתי לעצמי. למה הם לוטשים עיניים? פגשתי בהם בכניסה למושב. עכשיו, דמיינו לכם את הסיטואציה.

נער שפוף, כפכפים בידו, מסתכל לשמיים וסופר כוכבים. קדושת היום עוד אפפה אותי, ולא הייתי מוכן לבקש מים לפני גמר הצום. הרי ידוע לכל ששלושה כוכבים במבט אחד מבדילים בין קודש לחול. נו, מה אתם הייתם חושבים?

"מה בדיוק אתה מחפש שם למעלה?" ניער אותי אחד הנערים ממחשבותיי. הוא דיבר לאט ובהדגשה, כאילו הייתי רפה־שכל. לך תסביר להם שאתה סופר כוכבים.

בעוד אני תוהה על קנקנם, הרגשתי שהאדמה מקבלת שיפוע. בהתחלה היה השיפוע מתון, אך עד מהרה הוא נהיה תלול יותר ויותר. ניסיתי בכל כוחי לאחוז במשהו, להחזיק כדי לא ליפול.

הושטתי ידיים כמנסה לתפוס משענת שכלל לא קיימת, אך ידיי התנופפו באוויר כמתאגרף שקיבל סנוקרת ומחפש אחר יריבו להיאחז בו לפני הנוקאאוט שיפיל אותו לקרשים. אך לשווא!

ניסיתי לצעוק, ניסיתי להגיד להם שאין לי שיווי משקל, אך שום קול לא יצא מפי. החבטה שנשמעה היתה של גופי המרוקן מאנרגיה, שמוט כסמרטוט במפגש עם הקרקע. עיניי היו פקוחות. מוחי קלט הכל והבין את המתרחש, אך כמו אילם תימהוני שכבתי שם חסר אונים. ידיי היו כמשקולות ברזל שאי אפשר להזיזן. הן לא נשמעו לי כלל.

פתאום נכנסו לפריים המוגבל של שדה הראייה שלי ארבעה ראשים. פנים טובות ומלאות דאגה. "צריך לברר מי הוא", שמעתי אותם אומרים בינם לבין עצמם "מעניין מאיפה הוא הגיע".

הרגשתי שמפשפשים בכיסיי, אך כמובן לא מצאו לא תעודה ולא שום דבר שיזהה אותי. הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו כשיצאתי למשימה היה שצריך לקחת תעודת זהות או רישיון. "צא כבר לדרך", האיצו בי, "אל תתעכב, מחכים לך. זקוקים לטרקטור בדחיפות".

"מי אתה?" ניסו הנערים לדובב אותי. "איך קוראים לך? מאיפה אתה?" ניסיתי לענות, אך לא הצלחתי להפיק מפי אף לא צליל אחד. רציתי להצביע על גרוני היבש, ניסיתי בעזרת העיניים לבקש כוס מים, אך מאומה. הנערים נראו אובדי עצות. איזה ייאוש, חשבתי לעצמי. ללא יכולת ביטוי, ללא זהות, אני פשוט אבוד.

***

השמש כבר שקעה מזמן. חושך צלמוות השתרר מסביב. הנערים התרחקו קמעה, אך שמעתי אותם מתווכחים: "הבן אדם משוגע. אולי ברח ממוסד?"; "צריך להודיע לרשויות"; "לא, לדעתי הוא חולה במחלה נדירה והוא זקוק לעזרה".

התחלתי לחוש את כביש הכורכר מתרומם, ונוחת באחת. כאילו הים סוער ונרגע, סוער ונרגע. או כאילו יד נעלמה מנערת את הכביש, כפי שמנערים אבק ולכלוך משטיח ארוך. לרגע חשבתי לעצום עיניים ולהתמכר טיפה לשקט. לשכוח מהיובש, לשכוח מהכל.

המילים "משוגע" וגם "לא נורמלי" חזרו על עצמן שוב ושוב בדיבורים בין הנערים, אך יותר מזה לא שמעתי. חושיי התערפלו, ועיניי החלו להיעצם.

אני הוזה? ואולי אני חולם? יהודי זקן תימהוני, קסקט בלוי לראשו, חולצתו הלבנה מרופטת, מכנסיו מקופלות עד הברך וגרביים לרגליו. האיש עטוף בטליתו מעל הראש. הוא זורק לעברי גלגל הצלה ומציל אותי מסירה טובעת בלב ים.

פקחתי עין אחת, ומייד עצמתי אותה. לא ייתכן, אני עדיין שרוי בהזיות ובחלום.

חזרתי במעורפל למציאות, ולא היה זה חלום. הזקן בעל הקסקט הבלוי על ראשו! כן, אותו זקן שלא הגיע היום לבית הכנסת. אותו זקן שחשבנו למשוגע וללא נורמלי. הוא בעצמו מישש לי את הדופק. הפלא ופלא, היהודי מדבר גם מדבר. עכשיו הוא לא נראה כלל תימהוני; עכשיו הוא כלל לא חייזר ולא אילם; עכשיו הוא מושיע כל־יכול!

דווקא עכשיו, בסיטואציה הזאת, היה לי זמן להיות נבוך. ריבונו של עולם, חשבתי, איך התחלפו היוצרות? מי כאן המוזר או החייזר? מי כאן התימהוני השפוף הממלמל ללא קול? "תביאו מים. מהר!" ציווה על הנערים, ובשקט לחש לי: "אתה תהיה בסדר, נחזיר אותך מייד לקיבוץ". הוא זיהה אותי, חשבתי בליבי.

אותו זקן שישב גלמוד, עטוף בטלית, בפינת בית הכנסת על ספסל העץ. גם כשכולם עמדו בחרדת קודש הוא ישב מכונס בעצמו. עיניו היו נעוצות בנקודה נעלמה כלשהי, לא נע ולא זע. בעצם, הוא ידע גם ידע את הסובבים אותו.

אל תשפוט אדם לפי מראהו המוזר, הזקן או התימהוניות, ציינתי לעצמי לאחר מכן. לעיתים גם אתה לא משובב נפש מבחינה חיצונית, אם לנקוט לשון המעטה.

הנערים חזרו ובידם כד מלא מים. הם קירבו לשפתיי את הנוזל היקר כל כך. אט־אט הבנתי שהנערים בניו הם. "אני מכיר את הנער, הוא מהקיבוץ השכן", שמעתי את הזקן אומר להם.

ברגע ההוא חשבתי על כך שזה המלאך שלי. "סליחה", הצלחתי סוף־סוף למלמל. כן, רק סליחה. לא תודה, לא הוקרה, ולא מילים המביעות הערכה. רק סליחה, זו כל האמת. סליחה לזקן טוב הלב, ששנים תייגנו אותו באופן מעוות.

קיוויתי בסתר ליבי שנשאר סדק בשערי שמיים, אף שידעתי שבשעה זו הם בוודאי כבר נעולים. למזלי התייחסו אליי הזקן והנערים כאל אדם במצוקה שאינו מדבר לעניין. איש לא שאל מה קשורה סליחה לאירוע, אך חיוכו הטוב של הזקן היה כאלף מילים. היה זה חיוך מלא מחילה והבנה. הוא הבין את משמעות הסליחה.

***

"אתה, תמוך בראשו", חילק הזקן הוראות מדויקות, "ואתה תושיב אותו בזהירות. תן לו תמיכה בגב, לאט־לאט, שלא יתעלף לנו שוב. עכשיו, יחד בואו ונתמוך בו, ואז נושיב אותו בג'יפ".

בראי שמעל הנהג השתקפה לעיניי דמותי, ואז הבנתי מדוע התייחסו אליי נערים חביבים אלו כאל עוף מוזר. אדום משמש, שיערי פרוע, שפתיי סדוקות. מראה של תימהוני, ואולי באמת חייזר.

הסיפור שלי על הטרקטור למחנה חצור עשה עליהם רושם, כי היה רגע כזה של שקט.

השעון ברכב הראה את השעה שמונה בערב. בסיטואציה אחרת הייתי מבין שכבר מזמן כולם אכלו ושברו את הצום. אך במצבי, עם יום משוגע וכאב ראש בלתי נסבל, לא היה לי כל מושג באותו רגע - האם עוד בנעילה? האם היתה תקיעה? האם הסתיים הצום? במבט לאחור נראה שהייתי די אומלל. מה שבטוח הוא שהייתי מבולבל.

נכנסנו לשטחים של הקיבוץ. שדה הכותנה ריצד ונע בקצב תנודות הרכב, וראשי שוב היה סחרחר עליי. היהודי בעל הקסקט לא היה תימהוני ולא היה מוזר. הוא לא בא היום לבית הכנסת, כי מלמעלה קראו לו למשימה חשובה יותר.

רעב, צמא ומדדה פתחתי את דלת הכניסה לבית. אמא כמעט התעלפה. "טיפש", פולט אבא לעברי, "הצום יצא כבר בשש. ובכלל - פיקוח נפשות. יכולת לכל הפחות לשתות".

ומה יוצא לי מהפה לפני שעל הכיסא אני מתמוטט? "אבא, ראיתי היום את היהודי עם הקסקט".