הן הגיעו מסיביר הקפואה למקום החם ביותר בישראל, לפחות מבחינה ביטחונית. ראשונה הגיעה יוליה עם משפחתה לקיבוץ עין השלושה שבמועצה האזורית אשכול, במסגרת תוכנית "בית ראשון במולדת".

"מרגישים שאנחנו לא לבד". משפחת אזבל, צילום: אלבום משפחתי

כעבור שנה, ממש לפני כמה שבועות, הצטרפו אליה אחותה הבכורה יבגניה ומשפחתה. האמת היא שהחום שהן חשות שם אינו נובע מהדליקות של בלוני התבערה, וגם לא ממזג האוויר הלוהט בקיץ הישראלי.

זהו חום של קהילה קולטת ומחבקת. הן אסירות תודה לחברי עין השלושה, ובעיקר לאשת הקישור ריטה, צ'יליאנית חמה העוטפת באהבה את העולים מרוסיה. לרגל חגי תשרי, מספרות יוליה מזניקוב ואחותה יבגניה אזבל על ההתחלה החדשה שלהן בישראל.

משפחת מזניקוב

יוליה (31), אנטון (31), והילדים: אלונה (12), לב (5), וארינה (3)

הם עלו ב־22 באוגוסט 2017 מנובוסיבירסק שברוסיה. היא היתה שם מנהלת חשבונות, והוא כלכלן ומנהל בנייה. כיום הם תושבים בעין השלושה, לאחר שסיימו את התוכנית של "בית ראשון במולדת", שנמשכה שנה. יוליה עובדת כסייעת בגן הילדים בניר עוז, ואנטון עובד במפעל בקיבוץ רעים, המספק חלקים לתעשייה הביטחונית.

מה הניע אתכם לעלות לישראל?

יוליה: "המניע המיידי היה המצב האקולוגי הקשה, ומצב מערכת הבריאות ברוסיה. הילדים סבלו ממחלות בדרכי הנשימה, כמו אסטמה וברונכיטיס, ורצינו לעבור למקום עם אקלים טוב ובריא יותר. אבל המניע העיקרי היה היחס של מדינת ישראל לאזרחיה לעומת רוסיה.

"בעלי אמר שהוא אפילו מוכן להתגייס לצבא בגילו, כי הוא יודע מה המדינה פה נותנת לאזרחיה בכל התחומים, ועד כמה חשוב לעזור למדינה. אנשים מוכנים ללכת לקרב במדינה שמגנה על אזרחיה, ולא במדינה שיש לה אינטרסים אחרים".

איך הגעתם ל"בית ראשון במולדת"?

"שמענו על התוכנית מאנשי הסוכנות בנובוסיבירסק, כשהשתתפנו בפעילות להכרת הארץ שנועדה למועמדי עלייה לישראל. החלטנו לבחור בתוכנית הזאת בגלל האפשרות ללמוד עברית בסביבה שדוברת את השפה, ולא במרכז קליטה שבו כולם מדברים רוסית, וגם בגלל פתרונות החינוך הטובים שהיא נותנת לילדי העולים".

מה ידעתם על הקיבוצים בישראל?

"קראנו מידע כללי על הקיבוצים באתרי אינטרנט, וידענו שהם יישובים כפריים, מגודרים, שיש בהם ביטחון רב לילדים, שהם מסתובבים בהם חופשיים, ושיש יחס טוב וקהילה תומכת. הבנו שבמסגרת התוכנית, המשפחות שמגיעות לקיבוץ מקבלות דירה מאובזרת ומרוהטת, ושהילדים מתחנכים בגני ילדים בשטח הקיבוץ.

"האמת היא שחשבנו שנצטרך להתמודד לבד עם בעיות הקליטה, והיינו מוכנים לזה מבחינה נפשית, ופתאום גילינו שיש לנו הרבה עזרה ותמיכה. רכז האזור של בית ראשון במולדת לקח אותנו לעשות ביחד את כל הסידורים. לא ציפינו לזה, והופתענו לטובה".

איך קיבלו אתכם בעין השלושה?

"בצורה נהדרת. הגענו לקיבוץ בשעה מאוחרת מאוד, והמקשרת ריטה חיכתה לנו עם עולים ותיקים יותר מרוסיה, שתרגמו לנו ולה מרוסית לעברית ולהפך. הכניסו אותנו לדירה מסודרת, עם מקרר מלא, עוגה על השולחן וזר פרחים. הרגשנו מייד תחושת בית.

"התאהבנו באנשים בקיבוץ". משפחת מזניקוב, צילום: אלבום משפחתי

"ממש התפעלנו מזה שריטה עושה הכל בשבילנו בהתנדבות, ושיש לנו שכנים שמוכנים לעזור לנו בכל דבר, החל מלתת לנו מצרכים שנגמרו לנו ועד לקחת אותנו לקניות בעיר לפני שקנינו רכב משלנו. ממש התאהבנו באנשים בקיבוץ בזכות היחס החם שקיבלנו מהם. אלה אנשים שמוכנים לעזור מכל הלב, ללא ציפייה לקבל מאיתנו תמורה כלשהי".

איך נקלטו הילדים בקיבוץ?

"מצוין. בהתחלה, כשהילדים עדיין לא ידעו עברית, עזר להם שהיו איתם בגנים ילדים של עולים מרוסיה ממחזורים קודמים. הם עזרו להם להבין מה קורה ולהתאקלם. הילדים שלי כבר יודעים עברית טוב יותר ממני, ולפעמים אני מבקשת מהבת הגדולה שלי לתרגם לי משהו מרוסית לעברית".

איך אתם מתמודדים עם המצב הביטחוני?

"הופתעתי לטובה מהפעילות של המועצה האזורית אשכול ושל מערכת החינוך שלה בנושא הזה. מההתחלה לימדו את הילדים להתמודד עם המצב הביטחוני, ומה לעשות כשיש אזעקת צבע אדום, גם אם ההורים לא נמצאים לידם באותו רגע.

"היינו בקיבוץ ביום שבו נפלה פצצת מרגמה בחצר הגן בעין השלושה. הבת הגדולה בדיוק לקחה את שני האחים הקטנים לגן, וברגע שהם יצאו מהבית הם שמעו את האזעקה. הבת הגדולה שלי נלחצה ולא ידעה מה לעשות עם הקטנים.

"דווקא הם היו אלה שמשכו אותה בריצה חזרה לממ"ד בבית שלנו. עד היום יש פסיכולוג שעובד עם ילדי עין השלושה בעקבות נפילת הפצצה בגן הילדים. אני אסירת תודה למערכת על זה שלימדו את הילדים להתמודד עם המצב הביטחוני. אני יודעת שאנחנו מוגנים בקיבוץ, ושהמדינה דואגת לנו".

מה התחושה שלכם כיום בישראל ובקיבוץ?

"אנחנו מרוצים מאוד מהחיים בישראל. אומנם קרובי המשפחה מבקשים שנחזור לרוסיה, אבל המחשבה הזאת בכלל לא קיימת אצלנו. יש לנו פה תחושת ביטחון, אמונה בעתיד הטוב של הילדים וחופש תנועה לכל מקום. זה חשוב לנו מאוד. אנחנו נשארים בקיבוץ כתושבים בשנה הקרובה, ובנוגע להמשך - נראה ונחליט מה לעשות".

משפחת אזבל

יבגניה (33), וצ'יסלב (37) ושלושת הבנים: יגור (8), מקסים (5), וגרגורי (3)

הם עלו מנובוסיבירסק ב־20 באוגוסט 2018. היא הייתה שם פקידה, והוא מכונאי רכב. כיום הם בעין השלושה, לומדים עברית במסגרת "בית ראשון במולדת".

מה הניע אתכם לעלות לישראל?

יבגניה: "עוד כשהייתי ילדה רציתי לעלות לישראל, במסגרת תוכניות לצעירים של הסוכנות כמו נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים) או סל"ע (סיוע לעולים). היו כל מיני אילוצים בדרך, והרצון הזה לא התממש. החיים התגלגלו.

"סיימתי לימודים בתיכון, למדתי לימודים אקדמיים, התחתנתי וילדתי שלושה ילדים. כך יצא שאחותי הצעירה ממני עלתה לפניי לישראל, כשמבחינתי אני הייתי צריכה להיות הראשונה והיא הייתה צריכה לבוא בעקבותיי.

"החלטנו שנראה מה קורה איתם, ובהתאם לזה נחליט גם אנחנו. כשראינו שהיא ומשפחתה מתאקלמים יפה, ושטוב להם, נרשמנו לעלייה והתחלנו לארוז מזוודות".

איך הגעתם ל"בית ראשון במולדת"?

"ידענו על התוכנית מאחותי יוליה, עוד לפני ששמענו עליה מהסוכנות היהודית. כשהחלטנו לעלות לישראל, ביקשנו מנציגת הסוכנות להיות בתוכנית הזאת. לא בדקנו אפשרויות אחרות, כי היינו סגורים על התוכנית. תהליך העלייה היה מהיר. מהרגע שקיבלנו ויזה ועד שהגענו לישראל, עברו רק ארבעה חודשים".

איך קיבלו אתכם בעין השלושה?

"מהרגע הראשון נתנו לנו תחושה של בית. הדרך מנובוסיבירסק לעין השלושה נמשכה שעות רבות. טסנו שבע שעות למוסקבה, שם חיכינו שלוש שעות, ואז טסנו עוד ארבע שעות לישראל.

"כשנחתנו בשדה התעופה בן־גוריון עברנו תהליך רישום של משרד הקליטה, וזה נמשך שעה וחצי. הגענו לקיבוץ מאוחר בלילה, וריטה חיכתה לנו בבית המרוהט. הלכנו לישון עוד לפני שפרקנו את המזוודות. למחרת בבוקר הלכנו לבריכה, ורק אחרי זה התחלנו לסדר".

איך נקלטו הילדים בקיבוץ?

"לקראת שנת הלימודים היינו עם הבן הגדול בפגישה בבית הספר האזורי ניצני אשכול, ליד קיבוץ מגן. הוא התלהב מבית הספר, מהמחנכת ומהילדים. ביום הראשון של שנת הלימודים הוא כבר התחיל ללמוד בו, והוא מסתדר יפה.

"שני הילדים הקטנים נקלטו בגן הילדים בקיבוץ, אחרי פגישה עם הגננת ועם מנהלת הגיל הרך. הילדים מתלהבים ממזג האוויר החם, רצים בדשאים ונהנים כל יום מהבריכה".

איך אתם מתמודדים עם המצב הביטחוני?

"מאז שהגענו לקיבוץ לא חווינו אזעקת צבע אדום, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה זה אומר ומה עושים כשנשמעת אזעקה. למדנו מיוליה שאפשר לסמוך על המדינה ועל הצבא, וששומרים על הביטחון שלנו.

"היא גם אמרה שהקיבוץ דואג לאנשים, ולא נותן להם להתמודד לבד מול המצב הזה. יש סולידריות ולכידות של הקהילה ושל העם מול הסכנה. אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד, אלא עם כל האנשים בקיבוץ. אמרו לנו שאם המצב הביטחוני יהיה קשה, יעבירו אותנו למקום בטוח יותר".

איזו חוויה מיוחדת עברתם בקיבוץ?

"החוויה הכי חזקה זו תחושת המשפחתיות בקיבוץ. הקיבוץ הוא משפחה גדולה שבה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. זה הדבר שהכי הרשים אותי בעין השלושה".

"אוהבים לעזור לאנשים"

ריטה גלסברג, המקשרת מעין השלושה

ריטה גלסברג (68) הגיעה לפני 47 שנים מצ'ילה לעין השלושה, ומאז היא חיה בקיבוץ. לפני שבע שנים קיבלה עליה בהתנדבות את תפקיד המקשרת לעולים החדשים הנמצאים בקיבוץ במסגרת "בית ראשון במולדת", והחליפה את בעלה אריה, שמילא את התפקיד במשך 19 שנים מאז תחילת התוכנית בעין השלושה ב־1992.

"זה עסק משפחתי אצלנו, כי אנחנו אוהבים לעזור לאנשים", היא אומרת בחיוך. במחזור הנוכחי שנפתח עכשיו יש ארבע משפחות עולים, אך בקיבוץ נמצאות 12 משפחות, שחלקן נשארו להתגורר בו לאחר סיום התוכנית.

"אני מכינה לעולים את הבתים", מספרת ריטה, "ואחר כך מקבלת אותם ביום שבו הם מגיעים, ומראה להם את הבית עם הריהוט ועם האוכל שמחכה להם. בהמשך דרכם אני מלווה אותם בכל התקופה שבה הם לומדים באולפן לעברית, וגם אחרי זה עוזרת להם בכל הסידורים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ, וגם מכינה להם פעילויות וטיולים בארץ".

את צ'יליאנית, בעלך ארגנטינאי, אז איך אתם מְתקשרים עם הרוסים?

"יש כמה דרכים. יש לי בטלפון אפליקציה של תרגום מרוסית לעברית, ואני משתמשת בה. חלק מהעולים יודעים אנגלית, אז אני מדברת איתם באנגלית. חוץ מזה, אנשים מהמשפחות שהיו בתוכנית ונשארו בקיבוץ גם עוזרים לי לתקשר עם המשפחות החדשות".

איך הם מתמודדים עם המצב הביטחוני?

"זה לא קל. שלוש משפחות עזבו אחרי שפצצת מרגמה נפלה בגן הילדים בקיבוץ. אני עושה הכל כדי להסביר להם ולהרגיע אותם. אני מספרת להם שגם הבנות שלי והנכדים שלי גרים פה, ושבימים רגילים אם יש אזעקה נכנסים לממ"ד, והכל בסדר. אני גם אומרת להם שבמצב קיצוני, המשפחות עם הילדים מתפנות מהקיבוץ למקום בטוח".

"המשפחות מעריכות את מה שאני עושה בשבילן", אומרת ריטה. "אני זמינה עבורן בכל השעות, ובהתחלה לוקחת אותן לכל מקום שצריך. אני עושה את זה ממש בכיף, וזוכה מהן לתודה גדולה".

בזרועות פתוחות

רכזת "בית ראשון במולדת" מספרת כיצד הפך הפרויקט לביטוי של נתינה וציונות

תוכנית הקליטה "בית ראשון במולדת" היא ייחודית למשפחות עולים עם ילדים המגיעות ארצה וגרות בקיבוצים - מהגליל העליון ועד חבל אילות. במשך שנה הן זוכות למעמד תושבים ולתנאים מיטיביים.

זהו פרויקט משותף של הסוכנות היהודית, התנועה הקיבוצית, המועצות האזוריות, הקיבוצים, משרד הקליטה ומשרד החינוך.

"המיזם המיוחד הזה הוא ביטוי של ציונות אמיתית ושל רצון לתרום", אומרת ילנה קובקסקי (משאבי שדה), רכזת הפרויקט מטעם הסוכנות היהודית. "זה קורה בזכות אנשי הרוח והלב הגדול, שעל כתפיהם עומדת איתנה התנועה הקיבוצית ואיתה כל מדינת ישראל.

"הם לומדים פה עברית, נדרשים להתמודד עם הבדלי מנטליות ועם קשיי הסתגלות - הן המבוגרים והן הילדים, נזקקים לעזרה ומתרגלים לתרבות חדשה. האמת היא שהם גם מייחלים לחיבוק ולתמיכה, ואת כל זה הם סופגים במשך השנה הראשונה שלהם בקיבוצים.

"לאחר השנה הראשונה חלקם ממשיכים איתנו, וחלקם עוברים לערים כשהם עצמאים בשטח - מדברים עברית, מתמצאים היטב בכל מקום, בונים קריירות מקצועיות - אזרחי המדינה במלוא מובן המילה.

"הקיבוצים באשכול משתתפים בפרויקט כבר 28 שנים ללא הפסקה. בכל אחד מהם ישנם כאלה שעלו בתחילת שנות התשעים ובחרו להפוך לחברים ולגדל את הילדים כבני קיבוץ. בהם גם קיבוץ עין השלושה, הנמצא כידוע בקו עימות לא פשוט.

"כולנו מלאי הערכה על ההשקעה בכל עולה, מבוגר או ילד, והתוצאה ברורה ונראית לעין. למרות בעיות הביטחון, ארבע משפחות חדשות הגיעו בשבועות האחרונים לקיבוץ והתקבלו בזרועות פתוחות".