למיכל דורון מיפעת היה ברור שביום הולדתה השישים היא תקים תערוכה אישית בצורה זו או אחרת. במפגשים עם חברים ועם מנחים מתחום האומנות, נולד הרעיון לחבר את סיפור חייה עם נושא הפיסול בנייר, שבו היא עוסקת ואותו היא מפתחת קרוב לשלושים שנה.

הפרחים לאמא. דורון והמיצג, צילום: אלבום פרטי

כך התגבשה התערוכה "מתקרבת אל עצמי", הכוללת מיצגים המספרים את חוויותיה ומשקפים את האובדן ואת הכאב שחוותה. גם המקום שבו בחרה להציג אינו שגרתי - חלל המגורים המשפחתי בקיבוץ. בחירה זו באה לדבריה לייצר אינטימיות בינה לבין המבקרים בתערוכה.

סיפור חייה אינו קל. כשהיתה בת 12 נהרג אחיה בעת שירותו הצבאי. באותה שנה נפטרה אִמה ממחלת הסרטן.

"הם ננצרו בנשמתי ונשארו כלואים בקרבי במשך כחמישים שנה", היא אומרת. "בתערוכה, קפסולה בגודל אדם משמשת מטפורה להרגשה הזאת. לפני כשנתיים נפטר אבי בגיל 97 בשיבה טובה.

"בדרך כלל גיל 60 הוא סיבה למסיבה, אך אני בחרתי לחגוג דווקא בהתבוננות פנימית נוקבת ובדו־שיח אומנותי שנועד להתדיין ולפתור קונפליקטים ביחסיי עם היקרים לי מכל".

היא נולדה ב־1958 במושב השיתופי רגבה, בת זקונים אחרי שני אחים בוגרים. כבר בילדותה ריתק אותה עולם הדמיון ואִפשר לה להפליג במחשבות יצירתיות.

"אני זוכרת את עצמי מסתובבת במזבלה של המושב בחיפוש אחר 'אוצרות', ויוצרת מהם יש מאין. כשבגרתי, למדתי הוראת אומנות באורנים. מאז ועד היום אני יוצרת ומלמדת את אומנות הפיסול בנייר". לפני 35 שנה היא נישאה ועברה ליפעת, שם נולדו שלושת ילדיה.

על התערוכה הנוכחית עמלה במשך זמן רב. העבודות הממוקמות בחלל ביתה מהוות כאמור מעין דיאלוגים בינה לבין אביה, בינה לבין אִמה ובינה לבין אחיה אילן, כל אחד בנפרד.

דמות האם מיוצגת בקומת הקרקע על ידי אגרטלים ופרחי נייר עצומים, הנעוצים בתוך מונומנט שקוף מועצם ומודגש. "אימא אהבה מאוד פרחים", מספרת דורון, "וזה אחד הזכרונות החזקים שלי ממנה. בבית שלה תמיד היו מקבלים אורחים עם אגרטל פרחים על השולחן, ולכן המוטיב הזה מרכזי ביצירה שלי.

"אני זוכרת שכשאימא כבר היתה חולה, המטפלת שלה החליפה את המים באגרטל של הפרחים. אימא אמרה לה שאפשר להאריך את חיי הפרחים על ידי גיזום הגבעולים. הרי יש כאן פרדוקס נוראי, שאישה על ערש דווי מדברת על הארכת חיים של הפרחים, בשעה שאין שום דרך להאריך את חייה שלה".

בקומה העליונה דמות האב, המיוצגת על ידי תבליטי ענק מנייר המדמה אדמה סדוקה ויבשה. נושא הדיאלוג עם האב הוא האמת, והשאלה היא אם יש אחת כזאת. "כאן אני מתעמתת עם החינוך היקי שהיה מנת חלקי בבית ובמושב, שלא אִפשר גמישות מחשבתית ויצירתית", היא מסבירה.

בגרם המדרגות מוצג הדיאלוג עם אילן ז"ל, במיצב "איקס מיקס דריקס" הבא לבטא את התעתועים. "הייתי בת הזקונים בבית עם שני אחים בוגרים, אילן ז"ל ועמוס", היא מספרת. "אני זוכרת שלאילן היתה כבר חברה בגיל 15. תמיד רציתי לבלות איתם וניסיתי להיות בחברתם, אבל הייתי קטנה ואילן היה מגרש אותי.

"עמוס, לעומתו, היה האח שגילה סבלנות, ותמיד עזר לי בלימודים ברצון ובאהבה. אני זוכרת את היום שבו דפקו על דלתנו שלושה לובשי מדים. חשבתי כילדה בת 12 שבאו להודיע לנו שהאח הבכור, עמוס ששירת כבר יותר משנתיים בצבא, נהרג. כששמעתי שאילן הוא זה שנפל, רווח לי שזה לא עמוס, האח שדאג לי תמיד.

"זה משהו שהעיק עליי כל חיי. העובדה שהעדפתי את עמוס על פני אילן באותו זמן מייסרת אותי ומכאיבה לי מאוד. הבחירה דווקא במשחק איקס מיקס דריקס כמוצג, נובעת מכך שמדובר בשני שחקנים, ובמשחק שבו יש מנצח ומפסיד, משמעותו מבחינתי - מוות או חיים.

"האיקס והאפס תלויים זה אחר זה בדירוג, ויוצרים תעתוע חזותי שמייצג את הבלבול, כשחשבתי שמדובר באילן ולא בעמוס. האיקס מיקס דריקס עשוי מנייר בצבע ירוק זית ומדמה בד של מדי צבא".

מה חשוב לך שיבינו מהתערוכה?

"לאחר נפילתו של אילן התמודדתי עם קונפליקט אישי עמוק וקשה שגרם לי לרגשות אשמה. המסר העיקרי שלי למבקרים בתערוכה: אל תישארו לבד עם כאבים, עם אובדן ועם סודות. חפשו כל דרך אפשרית לשתף, להתמודד ולהוציא, וכל זאת במטרה להבריא את הנפש. אני בחרתי לעשות זאת באמצעות הנייר".

כיצד משקפים המיצבים את תחושותייך?

"אני משתמשת בנייר באופן מסיבי וחומרי. לרגעים הוא נדמה כחומר אדמתי, לעיתים פלסטי. אני יוצרת מניירות רכים, ולעיתים עדינים, מבנים קשיחים ודחוסים המדמים חומרים קשים וכבדים יותר.

"עבודותיי מדגישות את הקונפליקטים הבוקעים מבעד לחומר, ומהווים אקט של השלמה וחשיפה. בחרתי לשים את עצמי במרכז ולא לחכות שיעשו לי מסיבה, וכל זה קשור בין השאר להעצמה הנשית, שבה אני מאמינה.

"אנשים יוצרים תמיד מרתקים אותי, מעניינים אותי וגורמים לי התעלות נפש. לכן בחרתי להוסיף תכנים רלוונטיים לתערוכה, כאלה שיאפשרו מפגשים של שיח בין אנשים, כדי לשמוע ולהשמיע".

"בתערוכה הזאת מיכל מוותרת על גינוני היופי והמשחק, ומדגישה את הקונפליקטים הבוקעים מבעד לחומר, מייצרת קתרזיס, אקט של השלמה וחשיפה", אומרת מנחת התערוכה אתי אברגיל.

"היא משחזרת מערכת יחסים, מתכתבת, מדברת עם עצמה ועם הקרובים לה, סוגרת מעגלים של הכרה ומחווה. תהליך היצירה הוא תהליך פירוק והרכבה מחדש של רגשות ומטענים רגשיים, המתגלמים בדימויים המייצגים את מערכות היחסים, משפטים שנאמרו, מכתבים שנקראו ונכתבו וכן סמלים מייצגים".

התערוכה פתוחה בימים ה'-שבת של חודש אוקטובר, בין השעות 13:00-10:00; 22:00-16:00. נעילה: 27.10. טלפון ליצירת קשר: 052-4842440.

פרטים נוספים על מועדי הביקור בתערוכה ועל מפגשי השיח נמצאים באתר: www.meneyar.co.il.