כשעליתי לכיתה ז' השתנה לי הקול. נאלמתי. ברגע אחד עזבנו את חממת בית הספר היסודי בקיבוץ, של ילדי החותרים בלבד, וקפצנו היישר אל תוך לועו של בית הספר האזורי חוף הכרמל. במצעד הטראומות המרכיבות את מי שאני כיום, עוד לפני הלינה המשותפת אני מניחה את טראומת המעבר לכיתה ז'.

אחוזת אימה. צילום המחשה: שאטרסטוק

עד לאותו היום, כמעט כל הילדים שהכרתי היו ילדי הקיבוץ. כן, היו הילדים העירוניים, אוי לבושה, שסבא וסבתא שלהם גרו בקיבוץ והם, מסכנים, נשלחו בחופשים לבלות בקיבוץ, ולא ידעו מה מחכה להם מטעמם של אלו שלא יכלו להכיל את כל מי שזר ולא מוכר או מעט שונה מאיתנו.

אז גם אותם קצת הכרתי. אבל ממש מעט, ממש מרחוק. מיותר לציין שמעולם, אבל מעולם, לא החלפתי איתם מילה.

ובין ילדי הקיבוץ, הכיתות שמעלינו - מי דיבר איתם בכלל? פחדתי. והכיתות שתחתינו - מי דיבר איתם בכלל? זלזלתי. בקיצור, עולמי אז היה צר כעולם נמלה. הילדים היחידים שהיו חלק בעולם שלי היו 24 ילדי הכיתה המצורפת "אילנות־גלים".

גם בהם נרשמה היררכיה, שכן אנחנו, ילדי "אילנות" הגדולים, עשינו הכל, אבל הכל, כדי לתת לילדי "גלים" את התחושה שהם כאן, איתנו בבית הילדים המשותף, בחסד ולא בזכות (לימים הפכו דווקא בנות "גלים" לחברותיי הטובות ביותר בקיבוץ, אבל לא נהר אחד ולא שניים חצינו עד שהגענו לשם).

אותם 24 ילדים, אותו מסלול, אותו חיתוך דיבור מה יש לומר - מבית התינוקות אל הפעוטון האדום, ואולי הכחול, ואז גן "שקמה" או אולי "אשל", וכיתה א' עד ו' - אותם הילדים, אותם הבגדים.

יחד מסמנים איזו ביצה רוצים על לוח המגנט לפני ארוחת הבוקר; יחד מנקים את בית הילדים; יחד עובדים במשק החי; יחד על האופניים ממקום למקום, לכל מקום, תמיד.

עד שבספטמבר של שנת 1987 עלינו יחד על האוטובוס הצהוב, מבועתים (טוב, אני), ונסענו נסיעה שנמשכה נצח, 25 דקות בין הרים ובין סלעים.

וכשהגענו למעגן מיכאל הפרידו בינינו, לראשונה בחיינו, וחולקנו בין שלוש כיתות. ברגע אחד אני בלי האחים שלי, החברים הכי טובים שלי, ברגע אחד אני לא בת אחת מתוך שלוש, ברגע אחד של הלם תרבות אני לא מכירה אף אחד.

הבנים של רגבים נראו לי מופרעים. הבנות של נווה ים היו מטופחות עד אימה. אני בבגדי בוקר, הבנות של נווה ים במכנסי רכיבה. הבנות של נווה ים בלק מבריק על ציפורניים ארוכות, מושלמות. אני מקבלת בשקט הערה מהמחנכת, "שני, את חייבת לעשות משהו עם הציפורניים שלך". כיתה ז', מיינד יו. לא, היא לא היתה קיבוצניקית, היא היתה מנווה ים.

אני, פתאום התביישתי כל כך. התביישתי לקרוא בקול רם. התביישתי לענות בכיתה. אחוזת אימה הייתי מהיום שבו יגיע תורי לקרוא את פרשת השבוע שלי בפני השכבה כולה (רעיון שלשמחתי נגנז כבר בחודש הראשון, תודות לאחד אלוהינו שכנראה נענה לתפילותיי).

והכי התביישתי, והכי פחדתי, כשבדקו נוכחות בכיתה. הרגע שבו יקראו בשם המשפחה לפני השם הפרטי. הרגע שבו כולם יֵדעו, ויצחקו עליי, שאני שני אגוזי (ואמא שלי עד היום לא מבינה ממה התביישתי. "אגוזי זה שם מקסים", היא מדחיקה כהרגלה. כן, בטח).

כשעליתי לכיתה ח' הגיע פתאום רגע מכונן, רגע שבו קיבלתי אישור, יש שינוי במעמדי. "היא כבר לא אחות של נטע, היא כבר שני", קיבלתי מחמאה מארץ המחמאות מעמית גור, שהיה שנה מעליי. תארו לכם.

"אחות של נטע", היה הכינוי המנחם שלי. בתוך תחושות הכאוס והאימה, היתה לי ידיעה קטנה, מנחמת, שבכיתה ט' שמעבר לפינה ישנה נטע ששומרת עליי. האחות הגדולה שלי, שכמו תמיד, כמו כל החיים שלי, היא תמיד שומרת עליי.

יש לי בן אחד שעלה לכיתה ט', ועוד אחד שעלה לכיתה ז'. "אתה תשמור עליו?" אני שואלת את הטיתניק. "מה יש לשמור?" הוא באמת לא מבין. זאת רק אני הפוסט־טראומטית.

ואל תטעו, לא לעצמי אני חוששת. אני הרי כבר מסתדרת, למדתי להיות סופר תקשורתית, אבל הילדים שלי - מה יהיה עליהם? איך הם יסתדרו במקום חדש? האם יאהבו אותם? האם יקבלו אותם? רק שלא יצחקו עליהם... וזה בכלל שלי, כל הפחדים האלה, הם הרי לגמרי יסתדרו.

רגע לפני ששנה חדשה התחילה, אני מבינה פתאום שאת עצמי אני צריכה לשחרר. לסמוך עליהם, לא לוותר להם, להעמיד אותם בניסיונות, ובעיקר - באפשרויות.

אז לזה שעלה לכיתה ט', לזה שעלה לכיתה ז', לזאת שעלתה לכיתה ב', ולכל הילדים שהתחילו משהו חדש - אתם יכולים. בטח שאתם יכולים. זה רק אנחנו שצריכים לסמוך עליכם. שנה טובה חמודים!