בימים האחרונים, מאז עלה לאקרנים הסרט "שרוכים", מוזכר שמו של נבו קמחי כאחד המועמדים המובילים לזכייה בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר באירוע שיתקיים מחר. דבל'ה גליקמן מועמד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר על הופעתו באותו סרט.

"יש בסרט הזה מסר". קמחי כגדי בסרט, צילום: אלבום פרטי

שתי הדמויות, של האב החולה ושל בנו בעל הצרכים המיוחדים, מלוות את הצופים עוד כמה ימים אחרי שיסיימו את הצפייה בסרט. הצחוק נמהל בבכי, ואתה חש אמפתיה כלפי השניים שמוצאים עצמם במצב כמעט בלתי אפשרי.

עלילת הסרט כוללת את גדי, ילד-איש עם פיגור קל וחוש הומור ייחודי, צחוק מתגלגל ואופטימיות אין סופית. מותה הפתאומי של אמו מאלץ את גדי לעבור באופן זמני לגור עם אביו הביולוגי, ממנו היה מנותק רוב חייו.

ראובן האב שקוע בבעיות משלו, ובעבר תמיד נרתע ממפגשים עם בנו. אבל האהבה החבויה בין האב לבן נחשפת, נבנית ומתעצמת במהלך ההיכרות המחודשת.

האופטימיות האינסופית של גדי תנחם את כולם בשעה שהשניים יאלצו להתמודד יחד עם תלאות החיים. הסרט, אותו ביים ינקול גולדווסר לתסריט של חיים מרין, מועמד לשמונה פרסי אופיר כולל הסרט הטוב ביותר.

קמחי (52), המגלם את גדי, נולד בקיבוץ כברי. אביו ובני משפחה נוספים עוד מתגוררים בקיבוץ. לאחר שסיים את לימודי בית הספר התיכון יצא קמחי לשנת שירות, ועבד באשקלון עם נוער משולי החברה. מצה"ל השתחרר בתום שירות של חמש שנים בדרגת סרן. במהלך השירות אף זכה באות הצטיינות על פועלו.

בגיל 25 החל קמחי ללמוד משחק בבית צבי, אז גם עזב את כברי. מאז סיים את לימודיו מילא עשרות רבות של תפקידים בסרטים, בהצגות תאטרון ובסדרות טלוויזיה. במקביל הוא מופיע עם הצגת יחיד בשם "שעתו האחרונה של קול".

"כדי להיכנס לתפקיד של גדי שהיתי יומיים בכפר לבעלי הצרכים המיוחדים 'כישורית'", סיפר קמחי למיינט קיבוץ על העבודה על הסרט. "ישנתי שם, אכלתי איתם, אימצתי דיבור ותנועות מכמה וכמה חברים בכפר. מרבית העבודה על התפקיד בוצעה בבית במשך כשנה מתוך חמש השנים שבמהלכן גיבשנו ושיכתבנו שוב ושוב את העלילה.

"הקרנות דחו אותנו בכל פעם מחדש, אבל לא ויתרנו והגשנו את התסריט מדי שנה. גם כשקרן ירושלים וקרן תל אביב החליטו לתמוך בסרט התקציב שנתנו היה מאוד דל. בתוך 17 יום עשינו את הסרט - דבר מאוד יוצא דופן. אלמלא הבמאי וצוות שחקנים מדהים שהיה לנו, במיוחד גליקמן האדיר, הסרט לא היה מצליח לרגש כל כך הרבה אנשים".

הוא היה אדיר. עם גליקמן, צילום: אלבום פרטי

אתה זוכר מילדותך ומנעוריך בכברי חברים בעלי צרכים מיוחדים?

"כמובן. היו כמה על הרצף האוטיסטי ושניים שהתגוררו בכפר תקווה לבעלי צרכים מיוחדים, שביקרו את הוריהם מדי כמה שבועות ובחגים. כילד מאוד הסתקרנתי מהם, משהו בהתנהגות שלהם משך אותי, וגיליתי שיש בהם הרבה חוכמה ותמימות  ובעיקר שמחה מתפרצת.

"בקיבוץ נתנו להם יחס טוב והוגן, לעומת מה שקורה לא פעם בסרט. יש כאלו שצפו בסרט וטענו שאין מצב שבחור מוגבל שכלית ידבר ככה. אבל אני שמעתי בכישורית משפטים מדהימים. יש לנו הרבה מה ללמוד מאותם מוגבלים כביכול".

מדברים עליך כזוכה כמעט ודאי בפרס השחקן הטוב ביותר. לאחר אינספור תפקידים שמילאת אתה חש שהגעת לשיא מסוים?

"אני מרגיש משהו שונה שלא היה קודם. התגובות של אנשים ממש מטורפות ורבים מעידים שלא בכו כך מזמן. שמעתי שיש גם מחיאות כפיים בסוף הסרט. זה נורא מרגש ומשמח אותי, כי אני לא זוכר תפקיד שעבדתי עליו כל כך הרבה זמן. כל תנועה נשקלה וכל דיבור עבר תהפוכות רבות.

"בשנה האחרונה הקדשתי זמן רק לזה. זה היה קשה במיוחד לאור העובדה שהדמות הזו נורא רחוקה ממני. יותר ממה שאני רוצה את הפרס באופיר, אני רוצה שהסרט לא ירד מהר מהמסכים בבתי הקולנוע. שכמה שיותר אנשים יצפו בו. הרי יש בסרט הזה מסר. להביט לאנשים האלו בעיניים ולקבל אותם כשווים בין שווים".