סדנא דארעא חד הוא. כך קבעו חד"א, חכמינו דוברי הארמית. יעקב שלנו היה חדע"א, חכם דובר עברית ואידיש, וגם לו היו דבר ושניים לאומרם בסוגיית סדנא דארעא. "הכל בא מלמטה. תמיד. גם בן־גוריון, וגם בגין, וגם אני וגם אתה".

זכרונות על תשוקה בעוצמה בינונית. צילום המחשה: שאטרסטוק

"נו, אז מה?"

"נו, אז זהו, פרופסור". ואז החל מספר סיפור נוסף מלמטה, מאזורי הספר שמהחגורה ומטה.

***

שרה זילבר היתה חברה חמורת סבר ששיערה קצר וקומתה גם היא קצרה. לה ולבעלה דוּוִידל היו זכרונות על תשוקה בעוצמה בינונית שהולידה הריון ראשון והגירה לחדר משפחה.

לדווידל היה גם שק חיטה ריק, שבו היה שוטף את חדר הצריף הקטן שלו ושל שרה. הוא היה שופך שני דליי מים על רצפת החדר, מסיע אותם אנה ואנה בסיוע המטאטא, עד שהוצפה כל הרצפה במים. אז היה אומר: "עכשיו השק", ומסיע את השק בקשתות גדולות לרוחב החדר, כשגוו הארוך והמוצק מצייר אף הוא קשת גדולה.

כך היה גורף את המים אל הדלת והחוצה. גבו כפוף ונשימתו כבדה. שרה לא אהבה את הנוהל הזה, המגושם משהו, ולאחר שהוא חזר ונשנה יותר משנה היא גערה בדווידל: "ככה לא שוטפים רצפה! מה זה השק הזה?"

דווידל, איש גבוה, גדול, בעל חוש הומור גדול עוד יותר, לא אמר מילה. חוש ההומור עזבוֹ. בלילה, לאחר שכיבו את האור והחלו לנסות להירדם בשתי המיטות הנפרדות, הוא אמר: "שרה, אני עם הרצפה גמרתי. מעכשיו רק את. לילה טוב".

לשרה ולדווידל היו שני בנים. לשרה היה גם גן ירק, ולדווידל היתה גם אהובה ושמה אהובה.

גן הירק של שרה היה מרוחק כמה מאות מטרים מהקיבוץ. בקיץ תפחו בו אבטיחים שירקוּת קליפתם קורצת ותוכם אדום, מבטיח ומקיים. אהובה היתה מרוחקת מדוּוידל מרחק שני צריפים, ובקיץ התפיחו קימוריה הקורצים את הסרפאן הרקום שלבשה מדי ערב בערבו, ותוכה היה רוגש אל דווידל, ומבטיח. ומקיים.

"מה היא מצאה בו, אהובה, בדווידל? אז אני אגיד לכם מה היא מצאה בו. הוא היה עליז. שלייגר, ענק, לא יפה כל כך, אבל עליז". יעקב ענה על שאלה שלא שאלנו, והמשיך: "בקיץ היתה שרה מגלה בכל בוקר שמישהו קטף לה אבטיח. היא הכירה כל אבטיח, אישית. ויותר מזה, היא ספרה אותם אחר הצוהריים, לפני שהיא חוזרת הביתה, וגם ספרה בבוקר.

"נו, אז ככה היא גילתה שכל לילה גונבים לה אבטיח, ולפעמים אפילו שניים-שלושה. וחוץ מזה, הם דרכו שם והרסו, הגנבים. היא הביאה את הבעיה למזכירות, אבל אלה שם ישבו וחשבו ולא מצאו פיתרון. בסוף החליטה שרה: די! האבטיחים של המשק זה לא הפקר פטרושקע, זה לא כל אחד יכול לבוא ולגנוב, כן?

***

שרה הכריזה על מאיסתה בגניבות האבטיחים, ודווידל שמע ושתק. הם ישבו על פיסת הדשא הזעירה שליד חדרם. אהובה ישבה על פיסת הדשא הזעירה שליד חדרה.

שרה לא אהבה את אהובה, ואהובה אהבה את דוּוידל ואהבה מאוד את דרכו בה ואת חידודיו שהיה זורה מפיו כאשר היה מפלס את דרכו בה. "לאהוב ולצחוק - ככה אני אוהבת", היתה אומרת לו לאחר שסיימו לצחק אהבים.

דווידל ישב על פיסת הדשא, בידו האחת אחז כוס תה שלהטו הוצן, וסיגריה שאחז בידו השנייה היתה מאירה את פניו באדום קלוש כאשר היה שואב בעדה אוויר גלילי שעשן מטמאו.

הגחלילית האדומה קרצה לשכנתו, וחיוך קל פשה בפניו כאשר חש בעיניה של אהובה, אהובתו, קודחות את גבו. הוא הפנה מבטו אליה, ושניהם הבינו. כל זה אירע בדמדומים אחרונים, או שמא היה זה הירֵח שזרה אור אשר די בו כדי להעביר הבזקי עיניים של רומיאו ויוליה דוברי אידיש.

ואז לפתה החשיכה את ארץ ישראל ואת הגליל, והועלו באיילת אִשים קטנות בעששיות שבחדרים, ונורת החשמל היחידה של המשק הפיצה אור בחדר האוכל הקטן. אז אמרה שרה: "טוב, אז אני הולכת לחדרוכל. שם אפשר לקרוא 'דבר' גם בערב, והיום יש גם זיתים וגם גבינה. להביא לך?" דווידל חייך כדרכו ואמר שהוא לא רעב, ואולי יאכל בלילה עם השומר. ככה זה אצלו.

***

לאחר שהלכה שרה, יצא נפתולצ'יק של אהובה מחדרם. חושיו החדים - רעָב ללחם בריבה וגבינה ועגבניות, וצמא לתה ולסיפורי החצר שמביאים לשולחן שלושת חובשי הקסקטים מוצצי הסיגריות - אמרו לו כי הגיעה השעה לגשת לחדר האוכל.

דווידל ואהובה היו חופשיים עתה. הם דיברו בקול נמוך, מבלי להתקרב זו לזה. "היום בגן יֶרֶק", אמר דווידל. דברי חיבוב נלחשו, ובסופם הבטיחה אהובה: "ליד השער, עוד רבע שעה".

הם נפגשו ליד השער, וחיבוק רך אישר לשניהם את שיבוא בעקבותיו בגן יֶרֶק. הם משכו דרכם באיגוף גדול, נושמים את ריחות הלילה ושׂמים פעמיהם לאיטם אל גן הירק. "יפים הלילות בכנען", אמר האיש הגדול וחבק שנית את שיש לחבוק. אהובה נענתה ואמרה לו "תצחיק אותי, איש גדול". והזמן חלף, והם הלכו לאיטם, חבוקים, עוצרים מדי צעדים אחדים ומחדדים תשוקתם.

כשהגיעו לגן הירק אמרה לו "עכשיו, עכשיו, תצחיק ותעשה".

"לא, קודם אבטיח".

הוא תר לאור הירח אחר הגוש הבוהק הגדול מכולם, נזהר שלא לדרוך על האחרים. כשמצא את שחיפש, נקש על קליפתו באצבע צרדה. "כן, הוא בשל". הוא הרים את האבטיח מעט, והניח לו ליפול אל האדמה ואל קיצו. אז חפנו השניים את ליבת האבטיח, והיא קיימה את שהבטיחה. מתוקה, מחוספסת מעט, קרירה. מעוררת.

רוויי עסיס נשקו זה לזה. אהובה אמרה לו "עכשיו, אני רוצה עכשיו". היא פשטה חצאית, הוא חולצה. היא החלה לשחרר אחיזתם של קרסי חזייה, שניהם קרסו ארצה, והוא אמר "תעזבי, תשאירי אותה ככה, אני רוצה להרגיש אותך עם הרתמה".

היא חייכה, לא צחקה. ידיים לשו חזה וכתפיים, לשונות נתערבבו, ושרה צעקה: "זהו? זה אתם שגונבים אבטיחים? מילא שאתם עושים את זה, עם רתמה או בלי רתמה. אבל גם לגנוב אבטיח?"

היא הסתערה עליהם ממרבץ מארבה, חבטה בהם מכות חלושות, ואז השליכה עליהם את מחצית האבטיח שליבו חרך זה עתה את לשונם וחיכם, ואמרה בשקט "שיהיה לכם טעים, א־שטיק פְּרִיצֶה אוּן א גרייסע כלומניק", חתיכת זונה וכלומניק גדול.

אז ישבה, הושיטה ידה אל שברי האבטיח והחלה דולה את בשרו האדום, מקרבת את השייריים אל פיה ולועטת אותם בדממה. השניים לא אמרו מילה.

ואז לחש האיש המצחיק הגדול: "שרה... שרינקה... תשמעי". לשונו לעה והוא דמם, מחפש אחר מילים כלשהן שפרחו מראשו כפי שנמלטה התשוקה מחלציו.

"שתוק, טיפש", גערה מגדלת האבטיחים.

היא אספה את שברי האבטיח הנותרים וציוותה: "תאכלו. חבל לבזבז".

השניים אכלו מעט, ומצמוץ שאיבת העסיס האדום משולי שפתיהם היה הצליל היחיד שהפר את דממת הלילה.

אחר כך, כאשר נשמעה נביחתו העצובה של שועל מחפש אהבה, אמרה שרה: "מספיק לי". היא קמה, טפחה בכפותיה על שמלתה, שאניצי קש דקים וגושישי עפר דבקו בה. אז אמרה "נביילס" וקינחה ב"טפו!" היא הסתובבה לאיטה, נאנחה, והחלה צועדת במעלה השביל אל המשק.

רקיקות "טפו!" קולניות, עצובות, נחלשות והולכות, סימנו את מסעה האיטי בשביל העולה למשק. ואז נשמעה לפתע זעקה רמה: "א־שטיק נביילה אתה! מנוול! אתה עוד תראה מה זה!" אחר כך שקעו רקיקות ה"טפו", נחלשו ודעכו, עד שנבלעו בחושך העצוב. ונביחותיו של השועל צמא האהבה קצבו את זמן הלילה.

כשהגיע דווידל לחדר, קן תשוקת העבר המתונה שלו ושל שרה, הוא פגש דלת נעולה. הוא הקיש עליה וליחש "שרה... שרינקה, די. די, אני עייף. די". שרה הניחה לַשרינקה לקמול בחלל הצריף הקטן, והניחה לדווידל להקיש בכל כמה דקות ולהתחנן על שנתו.

אז אמרה דבריה לאים שאין בהם שמחה לאיד ואף איבה לא מגיהה אותם, כשהיא שכובה במיטתה: "המזרן שלך מתחת לַעץ תות. שם אתה תישן עכשיו עד שיירגע לך השמעקל". וכך היה. השמעקל לא נרגע, אבל דוּוידל ישן על המזרן מתחת לעץ התות שליד הצריף.

כמה לילות נמשכה הגלות אל־תות? יעקב אמר "זה היה שבועיים, וכל הקיבוץ צחק". אבל יעקב לא תמיד הצטיין בדייקנות דיווחיו.

הסיפור לקוח מתוך ספרו החדש של יוסף חרמוני "יעקב וקשקשנים אחרים", בהוצאת עולם חדש