לימור סימון //

מעולם לא עשיתי יוגה, לא עליתי על גלשן סאפ ולא נכנסתי לים ב־6:30 בבוקר. לקרן אורוסה, 42, מתל אביב, חוף שרתון בשעה הזאת הוא חלק מהשגרה, ובנימה מלאת אנרגיה היא מזמינה אותי להצטרף לשתי האהבות של חייה: יוגה וים.

"הנשימה מחוברת לגלים". קרן אורוסה והמתאמנות | צילום: קובי קואנקס

בחוף אני פוגשת את קבוצת משכימות הקום, שפעמיים בשבוע מתחילות את היום ביוגה על הסאפ. אין לכן חיים, אני חושבת לעצמי בעודי מפלסת את הדרך בין הסלעים, אבל אז מתברר שיש להן חיים. והרבה: סטודנטית, עורכת דין, רופאה, ולכולן יש בית פלוס ילדים. כולן עסוקות מבוקר ועד חצות, אבל מצהירות בחיוך יוגיסטי שיום שנפתח ביוגה־ים נראה אחרת לגמרי.

"קרן", אני מפרה את שלוות הבוקר בצרור שאלות היסטריות, "זה מסוכן? אין חגורת הצלה? אני לא יודעת לצלול, בחיים לא עשיתי יוגה". העובדה שאנחנו במים הרדודים, ושם נישאר עד תום התרגול, לא מרגיעה אותי.

"אין מה לדאוג", מבהירה אורוסה, אבל אני כבר מדמיינת את מותי המתקרב בעוד גופי מתנדנד על הסאפ. קרן רגועה. הרבה היסטריות כמוני חלפו מולה. "קחי אוויר ותנשמי", היא אומרת לי, ואני מנסה.

למצוא אמהות רגועות דקה אחרי החופש הגדול זה נס בפני עצמו. אחת מהן, אביטל פאטו בן־ארי, 50, מתל אביב, מקדמת בריאות באגודה למלחמה בסרטן, מכורה כבר שלוש שנים. פעמיים בשבוע היא פותחת את היום ביוגה על המים.

"השעה המוקדמת הכי בטוחה למניעת סרטן העור", היא מבטיחה לי. אני מצטרפת אליה ואל המעגל בהחלטה להתמסר להוראות ההפעלה. כולן עולות על הסאפ בזריזות ובקלילות. התנועות שלי גמלוניות, אבל במאמץ רב אני מצליחה להתייצב. ניצחון אחד כבר יש. לא התהפכתי.

ואז זה מתחיל. גלי הים הקטנים מניעים את הסאפ הקשור לעוגן המרכזי. לוקח קצת זמן להתרגל לתחושת היאכטה בלב הים.

אני מנסה לשחרר ולהתמסר, בעיקר בגלל הגמישות שמפגינה מולי מריסה שיפריס, 52. המשימה, מתברר, כפולה ומכופלת: מצד אחד לבצע תרגילים בצורה מדויקת ובהקשבה לגוף, ומצד אחר לשמור על שיווי משקל ואיזון על הסאפ.

כשהטבע שולט

אורוסה גדלה ביישוב עומר שבדרום, ואף שהנוף שנשקף מחלונה היה מדברי, את גלי הים היא לא פספסה.

"הים הוא האהבה הראשונה שלי", היא אומרת. "תמיד מצאתי חוף להיות בו, לגלוש, לצלול, להתחבר לעצמי דרך המים. למדתי אדריכלות, מקצוע שעסקתי בו עד לפני כשש שנים, ואז החלטתי ללכת עם החלום עד הסוף".

צריך אומץ כדי לעזוב עבודה בטוחה בשביל חלום שנראה כמו גימיק.

"נדרשה לי בעיקר הבנה שזה הדבר שאני הכי רוצה לעשות ולמענו אני מוכנה לעזוב את המקום הבטוח. הסביבה התומכת עזרה מאוד בהחלטה הזאת".

לפני כעשור, מתוך רצון לחזק את הגב התחתון שהחל לכאוב בעקבות גלישת גלים, גילתה אורוסה את היוגה.

"תוך כדי תרגול הגעתי להבנה על עוצמתו של הגוף פנימה ועל עוצמת החיבור בין הגוף לנפש. תרגלתי יוגה על המזח בחוף הילטון בתל אביב ושם פגשתי את המורה שלי אלכסנדר קגנוביץ', האטה יוגי בן 84, שהגיע מדי יום לתרגל על המזח. זו היתה נקודת המפנה בחיי.

"הוא אימץ אותי, והתרגול האישי שלי עבר אליו, אל המזח, הים והטבע".

"ימהיוגה" התהווה בזמן תנועה. אורוסה הדריכה יוגה על המזח, בתוך המים ועל גלשן סאפ.

הקשבה לפנים ולחוץ יחד | צילום: קובי קןאנקס

"בימים ההם זה היה חזון מהפכני וחלוצי בארץ. רבים ראו בזה גימיק שלא יחזיק. ב"מועדוני לב הים" התרשמו ואפשרו לי להתפתח בתחום לרמה מקצועית".

בעקבות אורוסה הוקמו עוד קבוצות ברחבי הארץ. "משמח אותי לראות את התחום מתפתח", היא אומרת. "יוגה במים לא מחליפה את התרגול הקלאסי, זה מוסיף ממד של תנאי הים המשתנים ויוצר הקשבה לפנים ולחוץ יחד".

למי זה מתאים?

"זה מתאים לכל הגילים, אבל לא לכל אחד. יש כאלה ששהייה על הסאפ עושה להם לא טוב ויש כאלה שלהפך. זה אינדיווידואלי מאוד, אבל כשהחיבור מתקיים קשה להחליף את המקום הזה באחר".

אביטל מסכימה. היא גדלה בבת ים, גלשה על גלים וכשגילתה את השיטה הרגישה שהומצאה במיוחד בשבילה.

"שנים עשיתי יוגה בתוך סטודיו. ביוגה יש אספקטים רוחניים ופיזיים, וכשאתה מתאמן בסטודיו אתה נדרש לדמיין את החוץ. כאן החוץ קיים כמצב נתון, לא צריך לדבר עליו. הנשימה מחוברת לגלים, ואנחנו משתנות בהתאם לתנאי הים".

מריסה מחייכת, מכאן היא ממשיכה למשרד. "בעלי והילדים גולשים, ואני מתאמנת ביוגה שנים רבות. חיפשתי משהו שיחבר בין הדברים. יוגה במים ממחישה מה שקורה כשהטבע שולט. בכל מקרה, נפלא להתחיל ככה את היום", היא אומרת וצוללת לתוך עמידת נר זקופה ומרשימה.