ארבעה מחברי כפר הנשיא תיארו בעתירה שהגישו, באמצעות עו"ד אברהם אמיר, לבית המשפט המחוזי בנצרת, שהם הועסקו בקיבוץ כעובדי פנים, החל משנת 2002, המועד בו שונו אורחות החיים בקיבוץ.

ארוכה הדרך להחלה רטרואקטיבית. כפר הנשיא, צילום: אפי שריר

הם היו זכאים לימי חופשה, שפורטו בכל חודש בתלוש "תקציב החבר" ובדוחות "חבות חופשה" שקיבלו מהקיבוץ. הם תבעו לבטל את ההחלטה שהתקבלה בקיבוץ למחוק את יתרת ימי החופשה הצבורים להם ולהעמידה על 60 ימים, ולקבוע את זכותם לפדיון כל ימי החופשה שצברו.

הקיבוץ, באמצעות עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות'), ביקש לדחות את התביעה, וסיפר שכפועל יוצא משינוי אורחות החיים, אישרה הנהלת הקיבוץ בשנת 2011 את מסמך שינוי "אורחות העבודה".

במסמך זה נקבעה זכאותם של חברי הקיבוץ לחופשה שנתית, וכן נקבעו כללים בדבר צבירת ימי החופשה ומכסת צבירה של 60 יום. בשנת 2014 אישרה האספה את מודל רשת הביטחון, שעסק גם בהגבלת צבירת ימי החופשה. להחלטות אלו, טען הקיבוץ, ישנה תחולה רטרואקטיבית למועד שינוי אורחות החיים.

"קביעת הסדרי עבודה החלים על עובדי הפנים של הקיבוץ המתחדש מצויים בסמכות הנהלה הקיבוץ ממועד ההחלטה על כך ואילך", קבעה השופטת תמר נסים־שי.

"אך לא כשמדובר בהחלטה בעלת תחולה רטרואקטיבית הפוגעת בזכויות קיימות. החלטה כזו שמורה לאספה הכללית ולא להנהלה, שעיקר תפקידה ביצועי וניהולי". השופטת הביעה ספק אם יש בכלל בסמכות האספה הכללית בקיבוץ המתחדש לפגוע בזכויות צבורות כספיות של חבר בקיבוץ.

"אין פסול בהחלטות האספה הכללית ורשויות הקיבוץ לפעול לפי עקרונות משפט העבודה ולהגביל את ימי החופשה הניתנים לצבירה", אמרה השופטת, "הגם שלא מתקיימים יחסי עובד־מעביד בין הקיבוץ לחבריו. אך משם ועד להחלת המגבלה באופן רטרואקטיבי, תוך כדי הפקעת זכויות כספיות מהותיות של חברי הקיבוץ, ארוכה הדרך".

קודם להחלטות אלו צברו חברי הקיבוץ (שהועסקו בקיבוץ) ימי חופשה ללא הגבלה. "המסקנה היא", אמרה השופטת, "שהקיבוץ הכיר בזכות החברים התובעים לצבור ימי חופשה, זכות שיש לה עבורם משמעות כספית עצומה.

עו"ד ניצן טבנקין. צילום: שחר תמיר

"משכך, החלטה למחוק או להגביל את ימי החופשה הצבורים פוגעת בזכות החברים ובאינטרס ההסתמכות שלהם שהם יוכלו לממש את ימי החופשה הללו לעת פרישתם. פגיעה מעין זו צריכה להיות ברורה ומפורשת, ולא עמומה או משתמעת, ואילו בהחלטות של הקיבוץ אין התייחסות מפורשת לביטול בדיעבד של הזכות לצבירת ימי החופש".

בתשובה לטענת הקיבוץ שהדבר כן משתמע מההחלטה בדבר רשת הביטחון, אמרה השופטת שנפלו בהחלטה זו פגמים המצדיקים את ביטולה בנוגע לימי החופשה.

הראשון, פגם פרוצדורלי (לא היה ביטוי מפורש בסדר היום להחלטה הכוללת פגיעה צפויה בזכות כלכלית צבורה, ולא התקיים דיון מפורש בסוגיית החופשה הצבורה); והשני, פגם נורמטיבי (היעדר סבירות לביטול רטרואקטיבי של זכויות כספיות צבורות, באופן שרירותי, ללא נימוק, וללא מתן הזדמנות לאלה הנפגעים מכך להיערך במועד ולהציג את טיעוניהם).

סוף דבר, השופטת פסקה כי ימי החופשה שצברו התובעים בעבודתם בקיבוץ, החל ממועד שינוי אורחות החיים ועד למועד קבלת ההחלטה בדבר אורחות העבודה, הם זכות חוזית צבורה לפדיון כספי. זכות זו אינה ניתנת לביטול או למחיקה.

החלטה בדבר מכסת ימי החופשה הניתנים לצבירה ולפדיון כספי איננה יכולה לחול באופן רטרואקטיבי על עובדי הפנים בקיבוץ, ותחולתה היא פרוספקטיבית (עתידית) בלבד. השופטת חייבה את הקיבוץ לשלם לתובעים 15,000 שקלים הוצאות המשפט.