חבר מסדה עתר לבית המשפט המחוזי בנצרת בתביעה שהקיבוץ ישייך לו, נוסף על המגרש והדירה ששוייכו לו (שסומנו במס' 44), גם את המגרש והדירה הצמודים (שסומנו במס' 43), ושכל אלה יאוחדו תכנונית, כך שתהיה לו דירה גדולה יותר על מגרש אחד, כפי שנעשה עם חברים אחרים.

מה בנוגע לתשלומי האיזון? צילום המחשה: דוד (דדה) עינב

זכותו זו, טען החבר (באמצעות משרד עורכי הדין שגב וימר ושות'), נובעת מהחלטות הקיבוץ או ממסמכים שחתם עליהם. אחרת, אמר בין השאר, יש בכך משום הפליה לרעה כלפיו לעומת חברים אחרים. משכך הוא תובע שהקיבוץ יפצה אותו, לחלופין, בסך 243 אלף שקלים.

החבר התובע סיפר כי מתוך שנתן אמונו בקיבוץ, השתכנע כבר לפני שבע שנים לחתום על אישור איתור דירה לשיוך, הגם שצויינו בו רק דירה ומגרש אחד המיועד לו, שכן נאמר לו לחתום על המסמך כדי להיכלל בהליך שיוך הדירות, שאלמלא כן הוא עלול להחמיץ את הליך השיוך.

התובע טען שהקיבוץ התנהל כלפיו בחוסר תום לב, והטעה אותו לחשוב שלאחר מכן ישלים לו הקיבוץ את המגרש הסמוך ואת הדירה הצמודה עליו, כך שגודל דירתו יהיה כ־120 מ"ר, וגודל המגרש כ־500 מ"ר. התובע טען זאת גם באשר להסכם השיוך שעליו חתם במאי 2015 (ולפיו שויכו לו רק מגרש 44 והדירה שעליו).

הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין מתן גל וניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות'), תיאר כי במסגרת שיוך הדירות במסדה התקיים הליך איתור, ולפיו היו רשאים החברים לבקש לשייך את הדירה שבה התגוררו ולצרף לדירתם את הדירה השכנה (אם לא התגורר בה חבר אחר), ובכך להגדיל את דירתם הראשונה או לבחור מגרש אחר מתוך כלל הדירות הפנויות שהיו בקיבוץ.

הקיבוץ הסביר כי רמ"י אינה מאפשרת לשייך שני מגרשים לחבר (למעט במקרה של ירושה), ולכן באותם מקרים שבהם בחרו חברים לשייך שתי דירות, תכנן הקיבוץ את המגרשים באופן ששתי הדירות יהיו על מגרש אחד, ככל שהתאפשר הדבר.

תוכנית החלוקה של המגרשים אושרה זה מכבר, ובפועל שויך לתובע מגרש 44, בהתאם להסכם השיוך שעליו הוא חתם, ואילו מגרש 43 כבר הוקצה לאחר.

"התובע התגורר כחמש שנים מחוץ לקיבוץ בתנאי עצמאות כלכלית", הסביר הקיבוץ, "ולאחר חזרתו לקיבוץ ניתנה לו ההזדמנות לשייך כל מגרש פנוי, כולל כזה שעליו ניצבו שתיים ואף שלוש דירות. אך הוא בחר במגרש 44, וכאמור חתם על הסכם השיוך ביחס אליו.

"כאשר ביקש החבר לצרף דירה נוספת למגרש, הוא נדרש לשלם תשלומי איזון ביחס לשוויי הדירה הנוספת ולוותק שלו. לו היה התובע בוחר במגרש שעליו שתי דירות או יותר, הוא היה נדרש לשלם לקיבוץ את מלוא שווי הדירות, ללא ערך הקרקע (המשולם לרמ"י).

"מאחר שביום הקובע לשיוך לא היה לתובע כל ותק, הנחנו שהיעדר יכולת כספית לשלם בעד הדירה הנוספת היה המניע לכך שהתובע בחר במגרש שעליו דירה אחת בלבד".

"התובע לא הוכיח כי בשנת 2011 הוא בחר את שני המגרשים ואת שתי הדירות שעליהם", אמר השופט יונתן אברהם, "וכן לא הוכיח כי נציגי הקיבוץ אישרו או הבטיחו לו בחירה זו. רק לאחר שחתם התובע על הסכם השיוך, נזכר לפתע כי הוא חפץ בקבלת זכות גם ביחס לדירה הצמודה (מגרש 43), וסבר ככל הנראה, שעשה טעות בכדאיות העסקה, טעות שעל פי הדין אינה מקימה עילה לביטולו של ההסכם".

השופט דחה את התביעה וחייב את התובע לשלם לקיבוץ את הוצאות ההליך בסך 15 אלף שקלים.