שאלה: האם ספר שמתחיל כך יכול להיות אופטימי ומצחיק?

"לאחר הבדיקה האחות ביקשה שניכנס לחדר הרופא, כשארגיש שאני יכול ללכת לבד. הייתי כל כך סקרן לדעת מה יש לי, מדוע הבטן כואבת כבר כמה חודשים, ולמה אני חלש, רזה ועצוב.

"כשאתה פז"מניק השומר בבית החולים כבר לא אומר לך לפתוח בגז'". חדד | צילום: צפריר אביוב

"רציתי להיכנס מהר. אמרתי לאסנת שתחזיק אותי חזק ונלך לרופא. נכנסנו לרופא, הוא הסתכל עלי וישר אמר: 'אני לא רוצה לשקר ולומר שזו דלקת. לפי דעתי מה שיש לך בקיבה זה גידול סרטני'.

השמים נגעו בארץ והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך נהיה בעיני אסנת והגשם התחיל לרדת. לא מעכלים מה הוא אומר, הפה שלו ממשיך לנוע, ואני כבר לא שומע, רק חושב ונזכר באמא שלי שנפטרה לפני שנה ממחלת הסרטן.

כאשר הרופאה בישרה על התוצאות של הביופסיה, הייתי אז בחוץ וחיכיתי שהיא ואבא יצאו מהחדר ויגידו, 'הכל יהיה בסדר'. במקום זה אני זוכר את אמא בוכה בדרך הביתה, ואבא מנסה להרגיע אותה שלא תדאג, היא תחיה ואפילו תהיה בחתונה של אחי הקטן". (נריה חדד, מתוך "כואב מצחוק").

תשובה: למרבה ההפתעה, מתברר שכן.

העולם כואב אז צוחקים

נריה חדד, 36, ממרכז שפירא, נשוי לאסנת ואב לשלוש בנות, חלה בסרטן בגיל 33, כשנה בלבד לאחר שנפטרה אמו בת שבע מהמחלה הנוראה.

בחצר ביתו הנעים ביישוב הקטן חדד מאושר לספר שאחרי שלוש שנים של טיפולים כואבים הבעיה הכי גדולה שהוא מתמודד עמה כרגע היא בריחתה של אחת הארנבות מהמבנה הנעים שהתקין למענן.

שלא כמו הארנבת, חדד אינו נמלט. אף שמעולם לא כתב החליט להתמודד עם הפחד בעזרת הכתיבה. במשך שנתיים של מאבק על חייו יצר יומן מחלה שזור בסיפורים מרגשים ועצות שימושיות לחולים, מתובל בחוש ההומור שסייע לו, למשפחתו ולחבריו במסע המטלטל בדרך להחלמה.

"הספר שלי נכתב מהנקודה שברגע אחד קטן לוקחים ממך הכל", מסביר חדד. "אתה מרגיש בכל הגוף את הכוחות שדוחפים אותך למטה, ולעומתם את הרצון לחיות ולא לוותר בלי מאבק".

אז הומור הוא הדרך להתמודד?

"בהחלט. ההורים שלי חלו בסרטן כשהייתי בגיל ההתבגרות. הם לא דיברו יותר מדי ולא שיתפו אותנו ברגשות שלהם. כשחליתי בעצמי לא ידעתי מה הולך להיות. רק זכרתי שהצחקתי ועודדתי אותם כל הזמן.

"אחרי מה שעברתי אני מבין שיש קו דק שמפריד בין כאב לצחוק. לעתים גם בטרגדיה יש קצת קומדיה. הומור הוא מתנה למי שיודע להשתמש בה. קצת שמחה במצב של סבל נורא יכולה לעשות פלאים ולרומם את הנפש".

אבל סיפורו של כל חולה שונה.

"נכון, אבל כשהייתי בבדיקות ובטיפולים ודיברתי עם מטופלים, והם סיפרו לי מה הם עוברים ומרגישים, הרגשתי שאני לא לבד, במיוחד כששמעתי סיפורי הצלחה של אנשים שהבריאו. אין דבר יותר מעודד מזה ונותן כוח להמשיך.

"למרות שכל סיפור הוא אישי מאוד, החלטתי להוציא אותו לאור. מספיק שמשפחה אחת תרגיש שיש תקווה ולא תישבר ואהיה הכי מרוצה בעולם".

לתעד את השטויות

נריה נולד במרכז שפירא, האמצעי משבעה אחים. אמו ספרנית, ואביו מורה, "ולמרות זאת, מעולם לא כתבתי. רק הצחקתי".

לאחר שירותו הצבאי החל לעבוד בגינון ובאותו הזמן נרשם ללימודים במכללת אשקלון, ושם הכיר את אסנת, שלימים תהיה רעייתו ומורה לספרות. השניים התחתנו ונולדו להם משי (תשע), מאיה (ארבע) ומיקה (בת שנה).

"בגיל 32, בזמן שעבדתי בתאגיד המים של אשקלון, התחילו לי כאבי בטן חזקים", הוא מספר.

"תוך שנה ירדתי 20 ק"ג. רק אז גילו שיש לי סרטן בלימפומה. מעולם לא הייתי חולה קודם לכן, ופתאום הפכתי לדייר קבוע בבית החולים ברזילי. פתאום אתה מבין את ההבדל בין ביקור בבית חולים ובין אשפוז בו. הפער הזה גרם לי להבין שכדאי שאכתוב על מה שקורה לי".

מה למשל?

"כשהגיעו המבקרים הראשונים וניסו לעודד אותי הם דיברו כל כך הרבה שטויות, שישר ביקשתי מאסנת שתביא לי מחברות כדי שאוכל לכתוב את כל מה שאמרו".

חדד עם אסנת, משי, מאיה, מיקה ומגדל התרופות | צילום: יהונתן הזה

נריה מעלעל במחברות וצוחק. "לא ייאמן איזה יציאות יש לאנשים. אחד אומר לי, 'שמעתי שאפשר לצאת מזה, אבל לבן דוד שלי היה את זה והוא כבר לא איתנו".

"אחר אמר לי, 'איפה הסרטן? אה, שם זה הכי קטלני', וגם: 'מה אתה אומר, לא להאמין, הבוס שלי נפטר מזה לפני חודשיים', ושיא העידוד: 'הבנתי מאשתך שאתה חזק נפשית, אבל רק שתדע שמטיפול לטיפול זה נהיה יותר קשה".

הבנת כמובן שזה לא נבע מרוע.

"ברור. זה הפער בין אנשים בריאים לחולים. הבריאים לא יודעים כיצד להתנהג ליד החולים, ויוצאות להם שטויות מהפה".

סגולה להחלמה

שנתיים הוא היה בבית החולים, נכנס ויצא, וזה הפך אותו ל"פז"מניק" להגדרתו. "זה אומר שהשומר בבית החולים כבר לא אומר לך לפתוח בגז' או שואל אם יש נשק", הוא צוחק, "ופקידת הקבלה במיון אומרת לך שלום הכי ידידותי בעולם, והשקית היחידה שאתה מסתובב איתה זו השקית של קופת החולים".

בין רגעי הצחוק הוא מגייס גם רגע רציני אחד. זה קורה כשהוא מדבר על האחיות שטיפלו בו, "והגישו לי את כוס התה בדיוק כמו שאמא שלי נהגה להכין לי כשהייתי צעיר.

"בתה הזה היתה תשומת לב, אכפתיות, אמפתיה והרבה משמעות. אחרי כל מה שעברתי, כשחזרתי לבדיקות ולביקורת, הרגשתי מהי אהבה של אחות, כמה דאגה ואכפתיות יש באחיות. אין בית ספר שמלמד את זה, זאת לא טכניקה או נוסחה שאפשר ללמוד. זה נמצא בלב. בדיוק כמו עם האשה שאיתי".

אסנת?

"כמובן. באחת מארוחות השישי בזמן המחלה, כשהמשכתי מ'בואכם לשלום מלאכי השלום' למזמור 'אשת חיל', פתאום דמעות זלגו מעיניי. לא הצלחתי להפסיק.

"הסתכלתי על אסנת, וגם היא החלה לבכות למרות שהיא כמובן לא הבינה על מה אני חושב. חשבתי על כל מה שאנחנו עוברים, על כמה שהיא חזקה עכשיו בשבילנו, על המזמור הזה, שכמו נכתב בשבילה, ועל איך, למרות המצב, אנחנו לא מוותרים, לא מתייאשים וממשיכים בחיים".

הניצחון האמיתי

בתקופת המחלה הכיר חדד חולים שניסו את כל שיטות ההחלמה בעולם: רפואת צמחים, תזונה ייעודית, תפילות, מקובלים, קמעות. "אבל אני מצאתי דרך אחרת, יעילה יותר, שמילאה אותי מוטיבציה: כשהייתי חולה וחלש מכדי לעשות קניות, אסנת היא שהלכה לסופר.

"בכל פעם כשהיא שבה הסתכלתי על הקבלה ונחרדתי מהאורך שלה ומהסכום שבסופה. זה היה בוודאות אחד הגורמים שדרבנו אותי להבריא: שהיא תפסיק ללכת לסופר לבדה". 

אחרי שנתיים של טיפולים קשים ומכאובים פיזיים ונפשיים נודע לחדד שהסרטן בנסיגה. "בהתחלה הייתי מאושר כמובן", הוא אומר, "אבל בתוך כמה ימים תקפה אותי עצבות וריקנות. כשהייתי חולה ידעתי מה המטרה, וכשזה נגמר פתאום הרגשתי מבולבל.

"ואז התברר לי שזה טבעי, ומטופלים רבים חווים את ההרגשה הזאת".

לא הכינו אותך לזה?

"ממש לא. אף אחד לא מדבר על ההיבט הנפשי. כולם יודעים מה צריך לעשות פיזית, אבל לא נפשית. כמובן, אני אסיר תודה על כך שנשארתי בחיים, אבל בתום המאבק הזה נפתח עוד אחד — על השיבה לחיים ועל הזכויות שמגיעות לך".

אל תוך האופטימיות של הספר משתרבבים הפרקים העצובים, שעוסקים בתקופה שאחרי ההחלמה: חוסר היחס במרפאה התעסוקתית, המאבק המתיש בביטוח לאומי על קצבת הנכות והמצב הכלכלי הקשה שמכה בך, כי במשך שנתיים רק אחד מבני הזוג עבד ופרנס.

על אף כל הבעיות שב חדד להיות אופטימי. "תקופת המחלה היתה קשה מאוד לבנות. הרגע הכי גדול אחרי ההחלמה היה כשלקחתי את משי, בתי הגדולה, לבית הספר. בעיניי זה היה הניצחון האמיתי על המחלה".

גם הספר הוא סוג של ניצחון.

"כמובן. בהתחלה לא הייתי בטוח שאנשים יתחברו למה שכתבתי, אבל מתגובות שקיבלתי הבנתי שאנשים קראו אותו ובשקיקה, צחקו, דמעו והזדהו ובעיקר נהנו מההומור ומהשקפת העולם החיובית".

 כריכת הספר | צילום: יהונתן הזה

אתה חייב לחזור לעבודה:

כשאתה מדבר עם השכנים על מצב פינוי האשפה ומסביר שהשידה שהם זרקו כבר שבועיים כאן כשכל האמהות מתלהבות שאתה אוסף את הילדה מהגן, חוץ מהילדה ששואלת, 'איפה אמא? אני רוצה את אמא!'

כשיותר מחצי מהשיחות היומיות שלך הן למרפאות, לחברות ביטוח ולבתי מרקחת

כשהחברים מהעבודה, ואפילו המנהל שלך, הפסיקו לשאול מתי אתה חוזר

כשמציעים לך להיות בוועד הבית, ואפילו בתפקיד הגזבר

כשאתה שולח לאבא או לאמא הודעה ב־9:00: "תפתחו ערוץ 2!"