לפני כ-25 שנים, בעת לימודי התואר הראשון, כתבתי עבודה סמינריונית גדולה על אורי אבנרי במסגרת קורס "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל שבהיקפה, בעומקה ובחדשנותה, היתה יותר מעבודת דוקטורט. אף מחקר אחר שעשיתי, גם בלימודי התואר השני שלי, אינו מתקרב לעבודה זו.

הוגה דעות פוליטי מקורי. אבנרי, צילום: צביקה טישלר

התקופה היתה אחרי בחירות 1992 אז הודיע אבנרי על תמיכתו במפלגת העבודה בראשות יצחק רבין.

כיוון שמקום המדינה לחם אבנרי ללא לאות במפא"י, מפלגת העבודה והמערך על גלגוליה השונים והציג עצמו כ"אויב מס' 1 של המשטר", הודעה זו היתה דרמטית למדי. שאלת המחקר שלי היתה הניסיון לברר איך זה קרה.

האמת ששאלת המחקר היתה תירוץ, קולב לתלות עליו את עצם המחקר ולעמוד במתודולוגיה האקדמית. מה שעניין אותי באמת היה עצם המחקר על אורי אבנרי, הניסיון לפענח את התופעה.

אבנרי ריתק אותי משחר נעוריי. מצד אחד, עמדותיו הפוליטיות רחוקות ת"ק פרסה מעמדותיי (הוא היה הראשון שהגדיר את עצמו פוסט ציוני בספרו "מלחמת היום השביעי" לאחר מלחמת ששת הימים, שפורסם לראשונה באנגלית בשם "Israel without Zionists").

מנגד נמשכתי מאוד לכתיבתו, לסגנונו, לכישרונו וליצירתיות שלו - אין פובליציסט שהשפיע על סגנון כתיבתי, בוודאי המוקדמת, כמו אורי אבנרי. בנוסף ראיתי בו הוגה דעות פוליטי מקורי, שגם כאשר איני מסכים איתו מעניין אותי לקרוא אותו ולהיות מאותגר באמצעות הוויכוח עם רעיונותיו, החורגים מסיסמאות ה"שמאל" הנדושות שחדלו מזמן לשמש עבורי אתגר אינטלקטואלי.

מגיל צעיר מאוד קראתי בשקיקה את מאמריו. כנער הייתי מגיע לתור שלי אצל האורתודנט שעה ארוכה קודם הזמן, ובולע את גיליונות "העולם הזה". לאחר מכן, כשאבי עבר לעבוד ב"דפוס החדש" שבו הודפס השבועון, הוא הביא לי את הגיליונות. קראתי בשקיקה גם את ספריו של אבנרי.

במסגרת העבודה האקדמאית קראתי וניתחתי אינספור מאמרים שכתב, קראתי שוב את כל ספריו, קראתי ספרים שנכתבו עליו וראיינתי כמה משותפיו לדרך במשך השנים. וככל שהעמקתי בעבודה, כך הערכתי אליו הלכה ודעכה.

עם זאת, הוא המשיך עד יומו האחרון לעורר את סקרנותי. גם במסגרת התואר השני שלי, כמעט 20 שנה מאוחר יותר, כתבתי עבודה גדולה על הזיקה של אבנרי לתנועה הכנענית ובפרט על יחסי האהבה-שנאה בין אבנרי לבין מנהיג התנועה הכנענית, המשורר יונתן רטוש.

במהלך הכנת עבודתי נפגשתי עם אבנרי בביתו לראיון עומק שנמשך כחצי יום. יצאתי ממנו ברגשות מעורבים. מדובר באיש שיחה מרתק, אך היה משהו באישיותו שעורר בי רתיעה מן הרגע הראשון.

הסברתי לו על מה אני כותב, והצגתי זאת כ"ביוגרפיה פוליטית". הוא הגיב מיד: "מה זאת אומרת ביוגרפיה פוליטית? אין לי ביוגרפיה אחרת. אין לי שום דבר זולת הפוליטיקה. כל חיי קודש לפוליטיקה".

כבר משפט הפתיחה עורר בי את התחושה שאחזה בי לאורך כל שעות הריאיון - שאני משוחח עם אדם הבונה את האנדרטה של עצמו, שבוי בנרטיב המאדיר את שמו. עֶבֶד לאובססיה מגלומנית.

בנוסף, לצד היותו איש שיחה מרתק, מצאתי אדם קר, בלתי ידידותי בעליל, חף מאינטליגנציה רגשית (מושג שלא הכרתי באותם ימים), חסר כל עניין בבן שיחו. ובעיקר אדם חסר הומור, בוודאי הומור עצמי.

על כל אלה לא כתבתי מילה בעבודתי. זה לא היה הנושא. אולם גם מה שעלה מן המחקר עצמו לא העלה את ערכו של אבנרי בעיניי. כתבתי על אובססיית הצבר שלו, כתבתי על השפעת שיטות התעמולה של המפלגה הנאצית בגרמניה על שיטות התעמולה שלו, של עיתונו ובעיקר של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש".

כתבתי על הצד המיליטריסטי שבו (ספרו "בשדות פלשת 1948" הוא הספר המיליטריסטי ביותר שקראתי, כולל תיאורי חדוות הלחיצה על ההדק וההרג) ועוד. ברמז, ניתן להבין שאני רואה באבנרי אדם שהדבקות באמת אינה בדיוק התכונה הדומיננטית ביותר שלו. יתכן שבבוא היום אפרסם את העבודה הזאת. 

שלחתי לאבנרי את העבודה, אך הוא לא הגיב. כעבור כשנתיים פגשתי אותו בכנסת. ניגשתי אליו, הושטתי את ידי, אך היא נשארה תלויה באוויר. מבחינתו, ניצב מולו אוויר.

בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" מופיע כל כך הרבה פעמים המשפט "מאז לא החלפתי אתו מילה", כשהכוונה גם לקרובים אליו ביותר. כך שאני בהחלט בחברה טובה.