"נגבה נפלה?!"

יש שהיו אומרים זאת בפליאה, אך בהתפשט השמועה ברחבי ישראל של תש"ח, אט־אט התאדה סימן השאלה, וסימן הקריאה נשאר שם בדד.
"נגבה נפלה!"

"ואיזה מזל יהיה לי אם לצלפים המצרים לא יהיה מושג". צילום ארכיון: טדי ברונר, לע"מ

היו בטוחים בכך כי השמועה עשתה לה כנפיים. משוחררת מכוח הכבידה, היא עלתה על ההרים, העמיקה לבקעות, ובמהירות האור פקדה כל בית בישראל. כפי שבחר טשרניחובסקי להוסיף לפיוטו המכאיב את המלה "הוי" (ארצי! מולדתי!), כך הוסיף בכי המקוננים לשמוּעה סימני קריאה - "הוי, נגבה נפלה!!! לא שמעתם?!"

בפנים מיוסרות וחשובות קרא החנווני, שעמד בפתח חנותו, לעוברי אורח: "אומרים, שנגבה נפלה, שמעתי ממקורות מוסמכים".

מוכר הקרח זעק מעגלתו: "קרח! קרח! שמעתם? נגבה נפלה! קרח!"
אנשי השמועות מזמן העלימו את סימן השאלה, והשמועה הפכה לעובדה.
זהו, הכל אבוד, הדרך למושבות הדרום פתוחה. בתוך ימים אחדים יצעדו קלגסי הצבא המצרי בגדרה, ברחובות, בנס ציונה ובראשון. השחיטה בוא תבוא, והצבא המצרי יבוסס בנהרות דמינו.

בחדר הקשר של חטיבת גבעתי, שבו הכל היו מורגלים לדיווחיו הלקוניים של ברוך הוניג, קצין הקשר הנגבאי, השתררה דממה. הקריאות של דב גולדשטיין, קצין הקשר של גבעתי, לא נענו. התשובה מנגבה בוששה לבוא, ודקות הניתוק הפכו לשתיקות מעיקות.

השמועה הגיעה לישראל גלילי, איש נען, וזה העבירהּ בפנים קודרות לישראל ברזילי, המזכיר העולמי של מפ"ם: "נגבה אינה עונה". ברזילי ראה בדמיונו כיצד המוני מצרים עטים על קיבוצו, חודרים לתעלות המגן, מגיעים אל בונקר המרפאה ומשליכים פנימה את רימוניהם.

התצפיתנים מבאר טוביה דיווחו כי הקיבוץ מכוסה במעטה של עשן שחור וסמיך. הדגל הקרוע, הפצוע והמדובלל בראש מגדל המים המחורר לא נראה מתנוסס בגאווה כבעבר. הוא הלבין בשמש היוקדת, ונראה מרחוק כמו דגל לבן.

***

אשר שופט, אלונקאי בכל ימות השנה ורץ המפקד ביום הקרב, קרב אל העמדה וקרא בקול: "חיים פלד מן הפלוגה המסייעת, גדוד 54 נקרא אל בונקר הפיקוד".

ללא שהיות רצו שניהם אל בונקר המפקדה. מישקה, סגן מפקד הפלוגה, וקוּבָּה וילן, המפקד המקומי, קידמו את פניו: "חיים, מה שלומך ביום הקשה הזה?"

"תודה", ענה חיים, "מחזיקים מעמד", ובילבו תהה על שום מה הזעיקו אותו אל המטה.

פצצת מרגמה 60 מילימטר התפוצצה מעבר לעיקול התעלה והרימה השמימה גשם של רסיסים ושל גושי אדמה. עוד קודם לכן, לשמע הפצצה במעופה, כרעו הנוכחים על ברכיהם, ובנחיתתה ליד התעלה הזדקפו והמשיכו בשיחה כאילו דבר לא אירע.

"האופנוע לא נפגע, נכון?" שאל מפקדו הישיר מישקה רובשקין, סגן מפקד פלוגה א' מגבעתי. הוא ניגש הישר לעניין: "אתה אופנוען, והאופנוע שלך הוא הפתרון לבעיה הקשה שלנו - היעדר קשר עם החטיבה. קח את המעטפה, טוס לגדרה, ועדכן את החטיבה שאנחנו מחזיקים מעמד. תיזהר לא להיקלע לבורות שנפערו מן ההפגזות.

והעיקר, חיים, שמור על עצמך; כי אם תיפגע - לא נוכל לחלץ אותך. בטרם תצא, אני מציע לך למלא עפר בדלי מים, תמרח על הכלי בוץ חום, וכך תעלים כל נצנוץ של המתכת המבריקה. אם תרצה, אעזור לך במו ידיי". ההצעה של מישקה היתה כה אופיינית לו. בבואו לתת פקודות לחייליו, הוא נמנע מטון נחרץ ואדנותי, ואם אפשר, היה פותר את הבעיה בגפו.

חיים לא היסס לרגע, מילא דלי בבוץ, ובתוך דקות אי אפשר היה להכיר את אופנועו. "אני יוצא, ואם תוכלו לחפות באש על יציאתי צפונה - אשמח מאוד". הוא התניע את ההארלי דייוידסון, ונהנה לרגע מטרטורו המוכר של המנוע.

בשלוק אחד גמע חצי בקבוק מים, שחרר גרעפס, חבש את קסדתו ויצא לכיוון השער הצפוני. בטרם יצא, עיכב אותו קובה וילן, חיבק אותו בהתרגשות ומלמל: "חיים, אם נגזר עלינו ליפול, תעשה שלא ניפול ביום ההולדת שלנו. היום אנחנו בני תשע. אנחנו לא מאמינים בבוקי סריקי של השגחה עליונה, אך לטובתך, גם אני, החילוני, אמציא תפילה ואתפלל שתצליח".

***

חיים הודה לו ויצא לדרך, כשאופנועו צ1634 שואג מתחתיו.
חיילי העמדה פתחו לרווחה את שער הקונצרטינות המאולתר, והאופנוע זינק.

המצרים הצרים על הקיבוץ הבחינו מיד באופנוען, והבינו כי עבור נגבה זהו כנראה אמצעי הקשר היחיד, שהרי אם שולחים שליח ממונע בודד, כלו כל הקצים.

חיים נאלץ לתמרן בין הבורות ולהתקדם צפונה תחת אש. מטחי מרגמות רדפו אחריו. הוא ידע כי המנוע של שבעה וחצי כוחות סוס יוכל בקלות להביאו למאה קמ"ש, אך דהרתו בדרך העפר האטה את תאוצתו.

כדורי צלפים ריקדו סביב גלגלי האופנוע. אף שהיה ממוקד מטרה, הציפוהו המחשבות על המזל. בינו לבין עצמו תהה: אם לסגן של שמעון אבידן המח"ט קוראים מאיר'קה דוידסון, ולאופנועי האהוב קוראים הארלי דייוידסון, האם יש בכך סימן למזל או לאו?

ואיזה מזל יהיה לי אם לצלפים המצרים לא יהיה מושג בקליעת היסט; הרי אם הם כולם יכוונו אליי ויילחצו על ההדק, כדוריהם יפגעו היכן שהייתי לפני חצי שנייה, כי אני כל הזמן מתקדם. אם יהיו חכמים, הם יכוונו את נשקם אל נקודה דמיונית לפני האופנוע, ואז לא אוכל להתחמק.

אם יפגעו באופנוע, משימתי לא תושלם, כי אמצא את עצמי מתחבא וממתין לחשכה בשטח מוכה אש. אם יפצעו אותי, אדמם למוות בשולי הכביש לג'וליס.

הדקות נוקפות, ושאגת המנוע אינה פוסקת לרגע. עוד פצצת מרגמה נוחתת ליד הכביש הפתלתל לג'וליס, ועוד שריקות של כדורי צלפים עוברות ליד אוזניו.

ממזרח הוא רואה את משלט עיבדיס. עוד מעט והוא יעלה על הכביש, יפתח מהירות מקסימלית ויגיע בשלום לגדרה. בבואו ימסור את המכתב למטה ויוכל להירגע מן החוויה המורבידית, להביט למוות בעיניים ולא להוריד את המבט.

"הנה המסעף של קסטינה. בעוד דקה אהיה במסמיה, ומשם הדרך לגדרה קצרה. כשאגיע, אשאל את השוטרים הצבאיים, והם כבר יכוונו אותי אל המטה".

***

בתוך דקות מצא עצמו חיים בחמ"ל, מדווח למאיר'קה דוידסון הסמח"ט את קורותיו ואת דרכה של נגבה לחוג את יום הולדתה. עייף אך מרוצה יצא אל המרפסת. הוא חש שהביא כבוד לגדודו, ושהמג"ד שלו אריה סגל יוכל להתגאות במעללי החייל שלו.

בעומדו שם ניגשו אליו מאיר'קה דוידסון הסמח"ט ושמעון אבידן המח"ט. "חיים, עשית עבודה טובה, והצלחת לפזר לכולנו מועקה עמוקה", החמיאו לו.

"לא ידענו אם נגבה תשרוד עד סוף היום, והנה הבאת לנו בשורה מרגיעה. כל הכבוד לך על האומץ. יש לנו הצעה בשבילך: אתה, שהדרך מוכרת לך, בבקשה, סע בראש שיירה של שבעה ג'יפים ותביא אותה אל גבעת עיבדיס. אלה הג'יפים שקיבלנו בהשאלה מתושבי תל אביב. לא בכולם הספקנו להלחים חצובה עם מקלע, ולא את כולם צבענו בצבע ירקרק־זית, אך הם שייכים לפלוגה ב' והם עובדה קיימת".

חיים לא היסס לרגע. הוא קיבל עליו את המשימה, והשיירה יצאה דרומה כשבראשה האופנוען. השיירה המרשימה חצתה את המסעפים ופניה לנגבה. בהגיעה לג'וליס פנה הכוח מזרחה, ובתוך זמן קצר כבר היו המצוק של גבעת עיבדיס והכפר למרגלותיו קרובים למדי.

חיילי המשלט המפויח והמחופר, ובראשם צבי אלדובי המפקד, קיבלו את השיירה במאור פנים. פניהם היו אפורים כשק. התחבושות שחבקו את פצועי הראש, הפכו לבדים מטונפים בצבע הכורכר. זקן בן שבוע כיסה את פניהם, ושפתיהם היו מבוקעות מקרני השמש שירתה בהם בכינון ישיר.

אך העיניים האדומות היו נחושות וקשות. קרב של שבעה ימים רצופים הסתיים, ופלוגות משלושת גדודי גבעתי הקיזו דם. 25 נופלים גבה המשלט, שנשאר בידי צה"ל, וחיים היה מוכן לחזור לנגבה. בינו לבין הקיבוץ הפרידו כ־1,500 מטרים שנשלטו באש האויב.

הוא היה בטוח כי לאחר שעבר את כל מדורי הגיהינום בדרכו צפונה, הגיע בשלום לגדרה ושב בריא ושלם דרומה - אלת המזל, שלא נטשה אותו לרגע, ודאי תלווה אותו בחזרה לקיבוץ. השלב האחרון של החבירה עם המגינים לא נראה מסובך מדי.

***

האופנוע הנאמן, ששתה בצמא את הדלק הגדרתי, הגיב בעליצות, כאותו סוס קרבות המרגיש את קרבתה של אורוות הבית.

חיים זינק דרומה. שער היישוב היה כמטחווי קשת ממנו. לפתע, לפני הגלגל הקדמי, ננעץ צרור כדורים. מבט מהיר זיהה משמאלו יחידת זחליליות, נושאי נשק מצריים הדוהרים ללכוד את האופנוען הבודד. אלה היו נגמ"שים מתוצרת בריטניה. מלפנים הותקן מקלע ברן, שירה כדורי 0.3 שהיו בארגזי פעולה.

בכל זחלילית היה צוות של שבעה חיילים, ומטרתם היתה אחת: להרוג את חיים או לתפסו בחיים. אם ייתפס חי יביאוהו אל קציני המודיעין, ואלו יֵדעו היטב לטפל בו ולהוציא מפיו כל מידע שהוא אוצר.

חמישה כלים פתחו בדהרה בעקבותיו, כשהם מייצרים אש בלתי פוסקת. חמישה ענני אבק נראו כאילו הולכים וסוגרים על החייל ששם נפשו בכפו, שבתעוזתו ניסה לפלס את דרכו הביתה, אל הקיבוץ.

אולי המפקדים המצרים השתאו לנוכח האומץ של הרוכב הבודד; אולי נזכרו בסרטי המערבונים שראו בבתי קולנוע ברובע זמאלק בקהיר, שבהם הלוחם שולף את אקדחו כנגד האינדיאנים הדוהרים בעקבותיו. מי יודע?

ראשו של חיים לא היה פנוי להרהורים קולנועיים. הוא החליט לשרוד ויהי מה. לפתע הבחין בעשן לבנבן המיתמר מעל העמדות בנגבה. לרגע חלפה מחשבה במוחו שהוא עומד להיקלע לאש צולבת, אך בתוך שבריר שנייה הבין כי רעיו פתחו באש על נושאי הנשק המצריים כדי להפריע להם ברדיפתם.

השער התקרב אליו במהירות, ותחושת השמחה החלה להתפשט בדמו; עשיתי זאת! ביצעתי את המשימה! פגיעת פגז באופנוע קטעה באחת את זרם התודעה של חיים. הוא נפל, איבד את הכרתו, ובשלב זה רשות הסיפור עוברת לאלו שחילצוהו.

מספרים הלוחמים: פגז אחרון התפוצץ ופגע באופנוע. האופנוען נזרק ונפל על הקרקע. רגלו השמאלית נפגעה קשה מרסיסים, וזרזיף הדם מילא את המכנס ופרץ את דרכו החוצה.

אשר שופט האלונקאי ולוחמים אחרים הניחוהו על האלונקה ורצו אל בונקר המרפאה. בהגיעם עצרו פרידה שוחט וחסיה זולר, האחיות שעזרו לד"ר גולדשמיט, את זרם הדם, והוציאו את הרסיסים שבלטו מן השוק של הפצוע. בתוך כיסו נמצאה האיגרת שנשלחה מן המטה ובה רק שש מילים של אבידן: "גאים בכם, חזקו ואמצו, מטה החטיבה".

כעבור ארבעה ימים פונה חיים לתאג"ד בכפר ביל"ו, ושם ניקו הרופאים את גופו משאר הרסיסים.

סיפורו של חיים פלד, בן 90 כיום, בתש"ח - תם. הוא יכול היה להיוולד רק בשל זיכרונו החד והמושחז, וניתן לומר כי זאת מתנתו לנגבה, שגם כיום הוא כה מוקיר ומעריך, ביום הולדתה ה־79.