אחרי ארוחת הערב הבריאה יחסית שהכנתי, כל אחת קיבלה גוש בצק טיפה דביק מדי כדי לאפות עוגיות. בהתחלה הבצק לא היה לשביעות רצון, אבל עם תוספת מכובדת של קמח הוא עלה קאסטה וקיבל מעמד של סליים, ועד לתואר המכובד "מוש!".

איפה מרי פופינס כשצריך אותה? צילום המחשה: שאטרסטוק

אני, שימו אותי מול מאה איש להקריא סיפור שלי או לתת איזה ספיץ' - קטן עליי. אבל לתפעל מסיבת יום הולדת לארבע ילדות בנות שבע עם פיג'מות? הו לא! עדיף להתפוגג. לחלופין, אם יש בנמצא בת דודה בת עשר עם יכולות של מרי פופינס - רצוי לגייס אותה. גייסתי.

אז הן התחילו באפיית עוגיות. פה ושם השחילו איזו עקיצונת (בנות, אחרי הכל), אבל הצליחו לא לריב בשלב הזה של הערב. משכנו ככה כמעט שעה, שאחריה הפעילה אותן ללא לאות תותי, הבת דודה הגאונה בת העשר של תמרה.

חפש את המטמון ברחבי הבית והחצר, ואז החבילה עוברת. אני לא זוכרת שאצלנו החבילה העוברת היתה מלווה במוזיקת רקע שנעצרת ושצורחים לצליליה. זה היה בכיסאות מוזיקליים. האימה, אגב.

שוב ושוב נוכחתי שהן יודעות כל מילה בשירים שאני בכל תוקף מסרבת להכיר, מז'אנר מסוים מאוד.

משם, במעבר חד, עברו לאתגר הסוכריות המגעילות (כולל קימה להקאות כל כמה דקות). כשנגמרו הסוכריות המגעילות, הן התעייפו (עאלק) ועשו הפסקה לצורך מילוי מצברים באמצעות חטיפים, והעוגיות משלב א' של הערב, שכבר חיכו להן מוכנות, חמות מהתנור.

עכשיו אני רוצה להתעכב רגע על נושא החטיפים. בימי ההולדת בקיבוץ, מלבד עוגת יום הולדת שהגיעה ממטבח הילדים, מעשה ידיה להתפאר של צילה, סבתא של מיוש חברה שלי ושעד היום לא הצלחתי לשחזר את טעמיה, היינו מתכבדים גם בבמבה ובקוביות שוקולד פרה.

היינו מכינים לנו כריכי במבה־שוקולד־במבה" (מי שהעדיף יתרון למלוח), או שוקולד־במבה־שוקולד. היינו שותים גם מיץ צהוב בהיר מתרכיז בקנקני פלסטיק. וזהו. וזה היה סופר מספיק ומספק.

כטוב ליבי בזיכרונות ילדות, צעדתי נחושה לעבר המכולת בכפר הצ'רקסי הסמוך, לקנות במבה ושוקולד (תמרה ואני הכנו בעוד מועד עוגת עצלנים, לבקשתה).

במבה זה לא בעיה כמובן, יש תמיד ובכל מקום, אבל שוקולד פרה? הו, אז תתפלאו. מצעד שלם של וריאציות על המוכר והאהוב. עם סוכריות, עם קרמל, עם אוויר, בלי אוויר, לבן, מריר, עם פירורי משהו כלשהו - הכל מהכל, ורק לא הדבר האמיתי שלשמו התכנסתי. פייר? התבאסתי.

בינתיים גמרו הבנות להתכבד ורצו אל הארנבים. כאן המקום לציין שאני, שכל ילדותי שנאתי חיות והפחד הכי גדול שלי היה לעבוד במשק החי, מוצאת עצמי יותר ויותר מוקפת בחיות, כאן בבית, ומצוידת בילדה שהיא אשכרה חובבת חיות.

ובכן, ליומולדת היא ביקשה ארנבים. "חומים בהירים, עם אוזניים למטה", היו ההנחיות המדויקות בחצי השנה האחרונה. לא היתה דרך להתחמק. עכשיו אנחנו חובקים כלב אחד - טופי, שתי חתולות - לילי והשנייה, ושני ארנבים - מיץ ופטל (שמות זמניים).

הדרך הקצרה לארנבים היתה מספיק ארוכה בשבילן כדי להצליח לריב מי תחזיק את מי ראשונה, אבל זאת רק היתה החזרה הגנרלית לקראת הריב האמיתי שהתרגש עלינו דקות ספורות מאוחר יותר: מי תישן ליד תמרה? שכנועים שוכנעו, מניפולציות גויסו, גם הגרלות בווריאציות שונות - לא עזר. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, ואפילו פשרות לא התקבלו.

למתבונן מהצד (הבנים, תותי ואני) נראה היה שנקלענו לשלב האודישנים של כוכב נולד, ושהפעם זאת עתידה להיות עונה קשוחה במיוחד.

אני לא יודעת איך הצלחתי, אבל איכשהו, בתקיפות מסוימת, עלה בידי להוריד את גובה הלהבות. עכשיו הן שוכבות בסלון, צפופות ומרוצות, ורואות סרט. יש עוד לילה לבן על הפרק. מקווה שיצליחו לעבור אותו בלי לריב. אני הולכת לישון. מהרגעים האלו שאת חושבת לעצמך, שעדיף היה לנו עכשיו לינה משותפת...

לא, אני לא באמת חשבתי את זה.