מה קורה כשהאדם בו אנו בוטחים הופך לסיוט הגדול ביותר שלנו? על השאלה הזו מנסה להשיב קבוצת צעירים בהצגת הנוער "קול אחד", שהופקה בידי תאטרון נפש.

יש עם מי לדבר. מתוך ההצגה "קול אחד", צילום: יוסי צבקר

מי שחתומות על ההצגה הן האחיות חגית בודנקין (הכותבת) ואסנת זיביל (הבמאית), ילידות גבעת ברנר שהתגוררו עשר שנים במושב השיתופי רגבה רק כדי לחזור לקיבוצן לאחר מות אביהן.

ההצגה זכתה במקום הראשון בפסטיבל "חלום של תאטרון" בתאטרון הקאמרי מבין 19 הצגות לילדים ולנוער שלקחו בו חלק. בודנקין גם זכתה בפרס על כתיבתה.

הסיפור, שמבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות אותם ליקטה בודנקין, מגולל את סיפורה של להקת רוק צעירה בשם "השניצלים של אמא" בשכונה בשולי העיר, שיום אחד מקבלת את ההזדמנות לפרוץ לעולם הגדול.

בדרך להגשמת החלום עוברת נטע, הסולנית, הטרדה מינית בידי מי שנחשב למנטור של הלהקה שמצטייר תחילה כאדם חם ונערץ, ומאוחר יותר מתברר שמדובר במטריד סדרתי. חברה נוספת בלהקה חווה אף היא הטרדה מינית.

ההצגה חושפת את מגוון התגובות והקולות שעולים בעקבות ההטרדה, מתמודדת ברגישות עם הנושא ומעבירה מסר חשוב לכל נער ונערה שהם לא לבד ומישהו מקשיב להם.

מה שצופי ההצגה אינם יודעים, שמאחורי עלילת ההצגה "קול אחד" מסתתר סיפור קשה אותו חוותה המחזאית חגית בודנקין כשהיתה בת שש, אז קבוצת נערים הטרידה אותו מינית ואף מעבר לכך. עד עתה לא סיפרה לאיש, כולל למשפחתה הקרובה, על שעברה.

"בקיבוצים מקבלים יחס חם". בודנקין, צילום: אלבום משפחתי

"הכתיבה חשפה לראשונה את מה שנצרב בראש ובגוף שלי במסגרת אותו חילול שנעשה בי", סיפרה בודנקין למיינט קיבוץ. "באותם ימים חשתי בושה, אשמה ושהכל קרה בגללי. כשכתבתי את הדמות של נטע, סולנית הלהקה שהוטרדה מינית, שמתי בפיה את שאמרתי לעצמי.

"כמו שבדרך כלל זה קורה בחיים, גם בהצגה שעשינו הגיעה ההטרדה מכיוונו של האדם הכי קרוב, הכי חם ורגיש, שהיה כמו אבא רוחני של חברי הלהקה: מחבק, נוגע, מלטף. חברי הלהקה מתקשים להאמין לנטע ולסופי כשהן מספרות על ההטרדות".

מלבד אותה קבוצת נערים את נזכרת בעוד סיפור דומה שהיה בילדותך?

"ברגבה היה מורה לאקורדיון. הוא היה אדם מאוד פיזי ונגע בי המון. לאחר מספר שיעורים עזבתי את החזרות, כי לא יכולתי לסבול יותר את המגע שלו ואת הבל פיו שהגעיל אותי. אמרתי שאני לא רוצה לנגן אבל הסיבה היתה אחרת.

"בגיל שלוש הגעתי לרגבה מגבעת ברנר, בגיל 13 חזרנו אחותי ואני לגבעת ברנר ולא היתה מאושרת ממני. זה לא היה רק בגלל מה שעבר עליי בגיל שש, אלא משום שלא פשוט לגדול כילדה יתומה בישוב קטן כזה".

איך מקבלים את ההצגה בבתי הספר?

"תלוי איפה. בקיבוצים אנחנו מקבלים יחס חם ואוהד, אבל בבתי ספר רבים חוששים לקחת את ההצגה בגלל הנושא הקשה. מעדיפים משהו ציוני ולא מעורר מחלוקת.

"היה לנו מקרה באחת ההצגות שנער מהקהל זעק לעבר השחקן שגילם את המטריד המבוגר שהוא ישבור לו את העצמות. החבר'ה שלו ניסו להסות אותו, אבל אני חיבקתי אותו בהתרגשות. זו התגובה שהייתי מצפה לקבל".

אסנת זיביל הבמאית טוענת שגם חגית אחותה לא ממש זכרה את מה שעברה בילדותה ברגבה, וזה חלחל אליה רק כשהחלה לכתוב את הטקסט. עד היום לא נכנסו השתיים לעומק הדברים.

"ילדות ללא הטרדות". זיביל, צילום: נועה פישפלד

"גם בי זה העלה זיכרון מהעבר, אם כי לא רחוק כמו של חגית. הילדות שלי עברה ללא הטרדות. רק לפני כשלוש שנים הייתי בטיפול אלטרנטיבי, והמטפל נגע בי בדרך מינית ופוגענית. הייתי מספיק בטוחה בעצמי כדי להעיר לו על כך וגם הגשתי תלונה נגדו. רק בגיל 50, שהיה לא מזמן, העזתי לספר על כך לבן זוג שהיה לי. קשה לתת מילים להטרדה כזו, ונדמה לי שחגית הצליחה בהצגה לתת מילים לחוויה  הפוגענית".

זוכרת מפגש שלכן עם קהל קיבוצי לאחר ההצגה?

"ישנה אישה בתפקיד ציבורי כלשהו שביקשה להעיר לי על משהו שהפריע לה בהצגה. היא אמרה ששם הלהקה 'השניצלים של אמא' מאוד מפריע לה, כי הוא מקבע את האישה והאמא במטבח. אני חשבתי דווקא על אוכל חם ומנחם ועל מקום בטוח".