בתחילה רציתי להוציא אתכם לטיול מים, כפי שמתאים לקיץ הישראלי, אלא שאז נזכרתי בדברי חז"ל, שאמרו לנו שמט"ו באב תש כוחה של חמה. במילים אחרות, הקיץ מפנה את מקומו לסתיו.

חבצלות. צילום: ערן ודוד גלאור, מסלולים

הימים עדיין חמים, אך הערבים כבר אוטוטו קרירים יותר. תעיד על כך השורה בהזמנות לחתונות המתקיימות בט"ו באב, בגני אירועים ובמקומות פתוחים: "מומלץ להצטייד בבגד ארוך, בערבים יכול להיות קריר".

תאמרו בוודאי שהדבר נכון ליושבי ההר, אך לא ליושבי מישור החוף, כי שם עדיין חם ולח. מה שנכון - נכון. ולכן, דווקא לשם אני רוצה לטייל עימכם, אל מישור החוף, ואל סמן הסתיו במישור החוף - פריחת החבצלות.

אני אוהב את פריחת החבצלות. כשיוצאים להליכת ערב במחוזותינו, על רכסי הכורכר הקרובים לחוף, אי אפשר שלא להתפעל מהלבן־לבן הפורח במלוא הדרו ויופיו בערבים אלו. לכאורה אנו עדיין בקיץ, אך החבצלת כאילו מבשרת לנו אחרת: הסתיו כבר כאן.

את פריחות הסתיו ניתן לאפיין במספר מחזורים, ואנו מתחילים בחצב. בילדותנו נהגנו לומר: "החצב פורח, הקיץ בורח, והסתיו אורח". כיום אני יודע שהחבצלת קודמת לחצב, ולכן אני חושב שצריך לדייק באמירה זו, שכן החבצלת פורחת זמן רב לפני החצבים.

לחבצלת משמעות רבה בתרבויות השונות, כאן במזרח התיכון. במקרא החבצלת מוזכרת פעמיים.

בפעם הראשונה בשיר השירים: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים, כששונה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות", דימוי יפה להגדרה של מי אני בוחר מבין כל הנשים בסביבה, ובפרשנות יהודית - הבחירה בעם ישראל אל מול כל עמי העולם.

הפעם השנייה שבה מוזכרת החבצלת היא באחת מנבואות ישעיהו (אחת היפות ביותר, לדעתי): "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה; וְתָגֵל עֲרָבָה, וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת". מעניינת בחירת הנבואה. מכל פרחי ארץ ישראל, דווקא החבצלת היא זו המוזכרת כאן כפרח הגאולה.

ייתכן שהדבר נובע מהמקום שבו מתייחסים לחבצלת בתרבויות השונות. הצבע הלבן של החבצלת, הפריחה היפה בלילה, כשהכל עוד יבש מסביב, יצר לה מסורות שונות.

תופסים את הצבע הלבן כצבע התום, הטוהר והניקיון. בלא מעט בתי קברות מוסלמיים שותלים ליד הקבר פרחים לבנים, ובהם חצב, נרקיס וחבצלת. אל בית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים הובאו במיוחד בצלי חבצלות לטמון אותם ליד קברי החללים.

מעניינת אגדה מוסלמית הרואה ב"כובע" שנוצר באיחוי עלי הכותרת, את הדבר שהגן על עלי בן אבו־טאלב, בן דודו של הנביא מוחמד. על פי אגדה זו, כשהוא נפל מסוסו - הפך הסוס לפרח, הוא השושן הצחור.

אגדה זו ממחישה את המסורות השונות בדבר זיהוי הצמח, כפי שייאמר להלן. מעבר לאגדות, הצמח נעשה גם שימושי. יש המספרים כי מרפאים אלטרנטיביים ומרפאים עממיים נוהגים להשתמש בבצל החבצלת לטיפול בצינון.

חבצלת השרון

מצפון לנתניה נמצא מושב חבצלת השרון, ויש בשם שלו כדי להטעות. יש החושבים שהשם ניתן על שם החבצלת הפורחת כאן באזור, אלא שלמעשה המושב קרוי על שם אישה: לילי פריימן, אשתו של אהרון פריימן, שעל שמו מושב ביתן אהרון הסמוך.

לילי ואהרון פריימן היו ציונים קנדים. אהרון נמנה עם הגורמים הכלכליים שעזרו ליהושע חנקין לרכוש את אדמות עמק חפר. לילי באנגלית היא פרח החבצלת, ומכאן שם המושב - חבצלת השרון.

אלא שכאן אנו נכנסים לשאלת זיהוי הצמח. כשהפסוק המקראי דיבר על חבצלת, למה הוא התכוון? האם התכוון לשושן הצחור, לנרקיס, או למה שאנו קוראים חבצלת?

חבצלת בשירים

בתרבות העברית מספר שירים על החבצלת, אני מכיר שניים מהם מולחנים. האחד של ג'ו עמר, והאחר של שרה לוי־טנאי, המוכר בביצוע של גאולה גיל ושל מרים גבריאלי: "אור חבצלות, זמר שושנים/ בשרון עלה ריח עדנים/ חבצלת לך, ולי השושנים/ בשרון עלה ריח עדנים".

גם לזלדה יש שיר יפה על פריחת החבצלות. מילותיה של זלדה הן כה יפות, שאני חש צורך להביא את השיר בפניכם: "קרבי, ליבי, נפשי יוצאים אל ניחוח החבצלת/ נשימת האושר משוש החולות/ הנה היא עולה אליי מן הטחב/ מן הריק/ מאין אופק/ פורחת בכנפיה הלבנות/ שוב העולם ממשות מלטשת/ מזל עליון/ בעל־קדשה ודאי".

אל רכסי הכורכר

נראה לי שהחבצלות, למרות יופיין, נעלמו מהרדאר של אוהבי הפריחה. אז כדי לתת לחבצלת את הכבוד המגיע לה, תפסו לכם אחר צוהריים חיובי וצאו אל רכסי הכורכר לאורך מישור החוף והשרון, לחזות בפריחתן. משפע אתרי הפריחה, אציע את זה של שמורת חוף השרון, וכך לפחות אתאים את שם הפרח לשם הטיול: "אל חבצלת השרון בחוף השרון", אף על פי ששמה בישראל הוא חבצלת החוף.

צילום: משה מילנר, לע"מ

כשושנה בין החוחים, כבר אמרנו. אבל האם משורר שיר השירים התכוון לחוחים הללו? סביר להניח שלא. ובכל זאת, יעד הטיול שלנו עובר בין "חוחי מרכזי הקניות והחנויות ההומים" של געש ושפיים. מסקרן לדעת מי מהבאים למרכזי הקניות יודע על הפריחה הנהדרת כמה מטרים ממנו. ואולי בעצם ניתן לשלב קניות עם טיול קצר בטבע?

הטיול שלנו הוא חלק מטיול בשמורה גדולה יותר - "שמורת חוף השרון" - שהיא חלק משמורת "פארק השרון". השרון, ההולך ונהיה אורבני יותר ויותר, היה פעם אזור יערות וחורשים. יעיד על כך מקור השם "שרון".

בשפה האכדית "שָרנֻ" פירושו יער, ואכן עד התקופה העות'מאנית היה האזור מיוער בצפיפות. קטע השמורה שלנו הוא מרשפון בדרום ועד מכון וינגייט בצפון. שמורה קטנטנה - אורכה 1,200 מטר ורוחבה 400 מטר - ובכל זאת מספקת היא יופי של בילוי ללילות הסתיו.

כדי להגיע ליעדנו נבוא מצפון (בכביש 2) אל מרכז הקניות הגדול של געש־שפיים, בכיכר נפנה לכיוון הים ונמשיך בעקבות השלטים. סמוך לחוף הים נפנה שמאלה ונמשיך עוד כמה מטרים עד הכניסה לשמורה. הוא אשר אמרנו: כששונה בין החוחים.

מסלול הטיול שלנו הוא מעגלי. את הכלב תשאירו בבית, אך את הגזייה, את קומקום הקפה ואת הגיטרה, המפוחית או החליל קחו עימכם. בשמורה מספר סימוני שבילים. ניתן לטייל בשביל ההיקפי, וניתן לקצר דרך שבילי הרוחב החותכים את המסלול.

אין חשש לטעות, ובעצם תנו לעצמכם ללכת קצת לאיבוד. כשתגיעו לקצה המצוק, מחכה לכם שם מרפסת יפה המשקיפה לים ולנוף מסביב. זה הזמן לכוס תה או קפה ולפריטה על הגיטרה.

את הארוחה עצמה השאירו לחורשת האקליפטוסים הסמוכה, שם יש שולחנות ומקום לשבת. אם יש לכם זמן, ואם אתם אוהבי ים, פנקו את רגליכם בשכשוך במים, אך אל תיכנסו לים. שימו לב! אין בחוף מציל, וזה יכול להיגמר רע.

סלעי הכורכר

שמורת חוף השרון משתרעת על פני מספר רצועות נוף, החל מחוף הים, דרך דיונות חול זהובות, ועד רכסי כורכר נישאים - גבעות החול האדום. סלעי הכורכר נוצרו בתהליך ארוך ומתמשך שבו "בישלה" השמש את גרגרי החול עם חרסיות ושברי צדפים, ובכך בעצם התאבנו דיונות החול והפכו לרכסי כורכר.

מוכרים בארץ כמה רכסי כורכר, וככל שמדרימים רואים מהם יותר. באזור שמדרום לאשקלון, רכסי הכורכר מגיעים עד לרוחמה ואף מזרחה משם. טיולנו הוא על הרכס המערבי ביותר, הסמוך ביותר לים. את מצוק הכורכר מכרסמים אט־אט גלי הים.

נציין שהבנייה בתוך הים (שוברי גלים, מרינות וכדומה) אינה עושה טוב למצוק הכורכר, אלא עוזרת בעבודת הכרסום, עד ההתמוטטות. כשנעמוד על גבעת הכורכר, נוכל לערוך תצפית לדרום - לארובות תחנת הכוח באשדוד; ולצפון - עד ארובות תחנת הכוח בחדרה.

שפעת צומח

מלבד החבצלות אשר לכבודן יצאנו לטיול הזה, על רכס הכורכר נמצאים עוד מיני צמחים ופרחים. נזכיר חלק קטן מהם: אספסת הים, קריתמון ימי, נר הלילה החופי (בעל הפריחה הצהובה המרהיבה) וקורנית מקורקפת. לקורנית ריח עז, ולעיתים מבלבלים בינה לבין הזעתר.

אין זו טעות גדולה, היות שהקורנית היא אחד מרכיבי תבלין הזעתר. ובל נשכח את הפרח הקסום אירוס הארגמן, הפורח בחורף ובאביב.

שמורה בחצר האחורית של הקיבוץ

שני הקיבוצים הסמוכים לשמורה הם שפיים וגעש. שפיים הוקם ב־1935 על ידי גרעיני עולים מרוסיה ומפולין. שם הקיבוץ מתוך אחת מנבואות הנחמה בישעיהו: "אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות מעיינות אשים מדבר לאגם מים וארץ צייה למוצאי מים". בימי טרום מדינה סבל שפיים לא מעט מהשכנים הערבים.

בספטמבר 1938 נהרגו ארבעה נוטרים חברי שפיים, כשעלו על מוקש ליד הקיבוץ. קברם המשותף יסד בעצם את הבית הקברות, וייתכן שאף עזר בביסוס הבית, כי כשיש קבר, יש גם בית. חברי שפיים וחברי המושב רשפון עזרו בהורדת מעפילים אל החוף, עד שבנובמבר 1945 הטילו הבריטים עוצר על שני היישובים הללו.

געש הוקם די סמוך להקמת המדינה (1951), על ידי גרעינים מדרום אמריקה. המייסדים לחמו לצד אנשי נגבה בדרום. שלושה מחבריהם נפלו בקרב, ולכן חשבו להתיישב שם. המוסדות הבהירו להם שגם געש הוא אזור ספר נחוץ להתיישבות (מי היה מאמין כיום).

המוסדות הציעו להם את השם "מצפה ים", אך אגדה מקומית מספרת שהשם געש הוא רעיון של אברהם הרצפלד, שאמר שמזגם הדרום־אמריקני הסוער והגועש מתאים לשם געש.

כשחולפים בכביש הראשי, אי אפשר להתעלם מטירה יפה באמצע משטחי דשא. הטירה היא חלק מפרדס ליטוינסקי (גן ליטוינסקי). הוא נעזב, ושנים רבות היה מוזנח. ב־1987 שופץ המקום, וכיום הוא גן אירועים.