משה דיין, שאינני ממעריציו, אמר פעם שדבר נורא הוא לחיות בג'ונגל, אך נורא מכל הוא להתגורר בשביל הפילים. אנחנו כאן בארץ גרים על שביל הפילים.

שטחים בהיקף של כ-40 אלף דונמים. טרור העפיפונים בעוטף עזה, צילום: חיים הורנשטיין

מאות שנים המעצמות הגדולות לוטשות לכאן לא רק עיניים. עות'מאנים, אנגלים, צרפתים, רוסים ואמריקנים. הכול רוצים את שביל הפילים. הוא מוביל אל הודו האסטרטגית, אל הנפט, הוא עטור מקומות קדושים וזיכרונות כואבים. מקדשיו אוהבים להחליף כיפות ותירוצים.

הדים אנו שומעים לכך היום מצפון ומדרום. שביל הפילים שלנו הופך להיות גם שדה ניסוי וגם שדה מערכה. גם זירת קרב בין מיתולוגיות. כל אחד תובע משכנו לצאת לעצמאות מהמעצמה העומדת מאחוריו.

השכנים הופכים לסוכנים. בכך מאבדים את שורשיהם ופותחים עצמם לחוויות של גולה, פליטות ואסון. לעתים המחלוקת קורעת חברות מבפנים.

אנו שומעים הדים קשים לצעדתם של הפילים. מטילים ועד סכינים. מפצצות ועד עפיפונים. העפיפונים מזכירים לי תמיד את שירו של יהודה עמיחי שכתב בירושלים לפני מלחמת ששת הימים. מולו ניצבה החומה של העיר, שנבנתה על ידי האימפריה העות'מאנית.

משני צדדיה עמדו חיילים ישראלים וירדנים. לפתע, מבעד לחומה, התרומם לו עפיפון. למשורר זו היתה עדות לכך שמעבר לחומות משחקים ילדים, ויש אנושות. אני נזכר גם בעפיפוני הילדים של  יאנוש  קורצ'אק, שהונפו לזכרו על הרי הגלבוע, כסמל לבית ולחלום של זכות אנוש שאליה יש לחתור תמיד.

אני חושב על העפיפונים שורפי השדות של היום. סמלי ההיפנוזה של המון עטור מסיכות. מי יודע, אולי הם  לא רק עפיפוני התקפה אלא גם עפיפוני ניחומים של אלה שרוצים להטביע  באש את ילדותם שאבדה? בחינת תמות נפשי עם מדורות עולם. ובתוך כל אלה ממשיכים לדהור הפילים האימפריאלים.

לפני כשמונים שנה החל מרוץ הדם והרצח. במשבר ההוא, במבוכה ההיא, נולדו כמה כלים חיוניים להגנה ולקביעת פרספקטיבה מדינית שבנתה את החברה הישראלית על מתחיה ולבטיה.

המעצמות דיברו אז על פדרציה ערבית תחת כנפי השכינה הבריטית ומעטה הספר הלבן. הבריטים והצרפתים, האיטלקים והגרמנים, כולם היו כאן באזור – אך מולם צמחה מלמטה הריבונות הישראלית.

שכניה הצביעו  עליה כשליחה לא טבעית של מעצמות זרות, למרות החשדות שליוו אותה על ידי הפילים כולם. אויביה התנכלו מבלי למסור לעצמם דין וחשבון שכל אחד באזור הזה עשוי להשתעבד לאינטרסים של הפיל המגן עליו. להפוך משכן לסוכן.

מה שהציל את מדינת ישראל מגורל זה הוא צמיחה נגדית בתוכה, של חברה המאמינה בתרבות של עבודה ויצירה, של התלכדות חברתית מתוך בחירה. בתוך הכלים המדיניים  להם היא נזקקה, שכנה גם יצירה קהילתית פתוחה ואחראית.

מה שהציל את החברה  הישראלית מלהפוך לסוכנת של פילים זרים היא אמונתה בפרספקטיבה של שלום. במידה ותתייאש אקטיבית מהפרספקטיבה הזו, תשתעבד היא להיגיון שביל הפילים.

האם תוכל החברה הישראלית הגדולה יחסית לזו שהיתה פה לפני שבעים שנה לשמור על אותה זיקה אמיתית לשלום, שאינו מוחזק על ידי שאיפה לכוח ושליטה, אלא על הגנה על הנפש ועל הציבור מפני איום?

האם תוכל החברה הישראלית במסעה לשקם רקמות ולעמוד באתגר מול הקולות והברקים? האם תוכל תוך כדי היותה על הגבול של מלחמה לבנות את עצמה כחברה של שלום ויצירה? המון שאלות טורדות ומכבידות.

כשהשדות עולים באש והרעב בצד השני מכרסם, כשכל שוחרי הכוח עוטים על השלל – יש לזכור מהי הגנה בתוך תוכו של שביל הפילים. כיצד להימנע מכניעה מצד אחד ומהשחתה של כוח מצד שני.

כיצד לבנות חברה שתוכל לעמוד במשימה להגן על חברה דמוקרטית היורשת מהיהדות, הנפתחת לאחריותה הפוליטית, הבונה שותפות עם כל אזרחיה ומיעוטיה, היודעת להתהלך בשביל הפילים – וכל זאת בלי לקפץ בהתלהבות ריקה על הטרמפולינה המוצעת  לה על ידי הפיל הקרוב.

זה המשתולל. זה שקם בעקבות מחדלים כלכליים חברתיים. כעקבות תקוות שהודחו. בעקבות סיסמאות שהיו לתירוצים.