אחת מחברותיי הטובות ביותר מאורסת לבת־זוגה המתולתלת היפהפייה. אחד מהאנשים שאני הכי אוהבת חי בניו יורק עם בן־זוגו (ההורס, יש לציין). ארבעת האנשים האלה נמנים עם קבוצת האנשים הטובים והאיכותיים ביותר שאני מכירה.

כל אדם זכאי להיות גאה במי שהוא. צילום: אבי רוקח

אין לי צל של ספק, ולו הקטנטן ביותר, שהם גם יהיו הורים נפלאים; הורים שישימו את הילד שלהם במרכז; הורים שילכו לקצה העולם ובחזרה כדי לשמור על ילדם מהרוע שיש בו; הורים שיקטפו לו את הירח ממרום השמיים כדי שיחייך. תמיד.

והם גם ילמדו אותו להיות אדם טוב לב ולא פראייר, כי בעולם הזה יש לא מעט נשרים בשמיים. בקיצור, הם יהיו כל מה שצריך, וגם יעשו בוודאי לא מעט טעויות, כמו שכולנו עושים, גם אלה מאיתנו שלא היו צריכים להיאבק כל כך כדי ליצור ילד, להביא חיים.

ועם זאת, לא יצאתי להפגין. אני מודה ומתוודה שאני עדיין לא מרגישה שאני מספיק מבינה בחוק הפונדקאות כדי לצאת להפגין נגדו או בעד שינוי באופן ניסוחו. אני גם חוששת שבין קולות הצועקים נעלם קולן ונשכחה זכותן של הפונדקאיות עצמן - נושא שראוי לדיון בפני עצמו.

עם השנים, אני בכלל מחבבת פחות ופחות את מצעדי קהילת הלהט"ב. בעיניי, ואני יודעת שזאת אינה דעה פופולרית, המצעדים הללו דווקא יוצרים הבדלה וריחוק. בחיים הכל עניין של סמנטיקה, ואם יקראו למצעדים הללו "מצעדי האהבה" - ארגיש נוח יותר להיות שם.

צריך לחגוג אהבה, כזאת רגילה ופשוטה, כזאת שכולנו אוכלים בתוכה לא מעט קשיים ומתאמצים לשמור עליה ושאין בה - ולו לרגע - שום הבדל דת, גזע או מין. וזה כל כך לא משנה אם זה איש ואישה, איש ואיש או אישה ואישה - בסוף היום מדובר בשניים שמכינים חביתה וסלט עם או בלי בצל ומתווכחים מי ישטוף את הכלים, כי לאף אחד אין כבר כוח.

וזה באמת מה שיפה באהבה, הדברים הקטנים שבה, ועליהם אני מוכנה לצעוד. ובשביל החברים שלי. לצעוד על הזכות לרקוד ברחובות בתחתונים - פחות מדבר אליי. את זה גם עושים חסידי נחמן מאומן, רק בבגדים. רובנו סוחבים כמה קילוגרמים מיותרים בבטן, ופחות בעניין של להתפשט בפומבי.

אני כמובן מבינה מדוע המחאה לובשת פני גאווה, ובצדק! כל אדם זכאי להיות גאה במי שהוא ובאיך שהוא, אבל האמת היא שצריך שכל אחד יעשה מה שטוב לו בביתו ובמיטתו - כל עוד הוא אינו פוגע באחר. זאת המהות. לפחות כך אני חושבת.

ואם אני יכולה לנצל את הבמה הקטנה שלי, הטור הזה, אני חושבת שאין אף אחד, גם לא בשליחות התנ"ך (ואיך אמר רבי עקיבא? "ואהבת לרעך כמוך", ואיכשהו הפך הכלל לכלי בידי אנשים מסוימים שעוד רגע ינעלו את כולנו מפאת חוסר צניעות או השד יודע מה) שיכול להחליט, בהנחה שאין פגיעה באחר, מי יהיה הורה ומי לא. ודאי שכולנו שווים בפני האהבה ובפני הזכות לאהוב ולתת את הנשמה לילד - בתקווה שיהיה לבן אדם טוב, אפילו נפלא.

אז אולי, קצת כמו הטור הזה, הדעה שלי עדיין קצת מפוזרת ובלתי מגובשת לגמרי, אבל הלב שלי במקום הנכון, וזה מה שחשוב. ואת הרביעייה הפרטית שלי אני אוהבת באמת ובא לי כבר לראות אותם מתים מעייפות אחרי עוד לילה של חוסר שינה בגלל בקיעת שיניים. כזאת אני, אמפתית.