ברמת הגולן כבר רגילים למתח הביטחוני שנוצר בכל פעם שצבא אסד נלחם נגד המורדים סמוך לגבול עם ישראל. זה מה שקורה שם בשבועות האחרונים, אלא שהפעם ביתר שאת, עם החרפת ההתכתשות בקרבת הגבול עם ישראל.

לתת תחושה שהמצב לא השתנה. מטיילים על גבול סוריה, צילום: אפי שריר

המטוס שהופל באמצעות טילים אחרי שחדר לשטח האווירי של ישראל, המל"ט שיורט וזליגת רקטות ופגזים המלֻווים באזעקות ובכניסה למרחבים מוגנים - כל אלה הם מקרים שהצטברו בתקופה האחרונה, תקופה מתוחה עבור אנשי הצפון.

לצד כל אלה מתעוררת מחדש סוגיית הפליטים, עם זרם הולך וגובר של סורים הנמלטים מאימת הקרבות ומגיעים סמוך לגדר הגבול כדי לבקש מקלט בישראל. כשהן בחזית הצפונית והן בזו שמול עזה ממשיך המצב להיות לא יציב, וכשמהדורות החדשות עוסקות בנעשה בגבולות - האווירה בציבור היא שהמצב נפיץ.

עם זאת, ברמת הגולן משתדלים להתרחק מהגישה הזאת, ומבקשים לשדר עסקים כרגיל, אף שהדי הפיצוצים מעטרים את האוויר מעת לעת. מבחינת מזכירי הקיבוצים ברמה אומנם חשוב לא לעצום עין אל מול מה שמתרחש מעבר לגבול, אך עדיף להתעסק ביום־יום בכלל ובשגרת הקיץ בפרט.

המטרה היא לתת לתושבים ולמבקרים הרבים הפוקדים את האזור תחושה שהמצב לא השתנה, ושהצפון עדיין בטוח ומזמין כתמיד.

תומר בן־משה, מזכיר קיבוץ עין זיוון, אינו נשמע מוטרד כשהוא מתאר את המצב בקיבוצו, הסמוך לגבול ולנקודת התצפית אל הקרבות בסוריה ואל מאהל הפליטים. "יש פה שני היבטים", הוא מסביר, "האחד ביטחוני, ובו אנחנו מתורגלים. כולם יודעים מה הם צריכים לעשות בזמן חירום, וגם הילדים במערכת החינוך יודעים לאן ללכת ומה לעשות.

"מהבחינה זאת אנחנו רגועים שהמערכת משופשפת ומתפקדת. בהיבט השני, האנושי, אנחנו מוטרדים, כי אנחנו רואים מה קורה מעבר לגדר. אפשר לומר שעיקר הבעיה שלנו זה מה שקורה שם, ולא מה שקורה כאן".

אתם פועלים למען הפליטים שהפכו לשכנים החדשים שלכם?

"כן, ויש כל מיני פעולות. חלקן התפרסמו בתקשורת וחלקן לא. אספנו בכל הגולן מצרכי מזון, בגדים, צעצועים ועוד, ודאגנו שהם יעברו לצד השני. אנחנו עושים במסגרת האזור כל מה שהצבא מאשר לנו כדי לסייע".

איך מתמודדים בכל זאת עם זליגות הירי ועם האזעקות שהיו בשבוע שעבר?

"אני חבר כיתת כוננות, וברגע שנשמעת אזעקה אנחנו קופצים, עושים סיור בקיבוץ לראות שאין נפילות, וזהו. עשר דקות אחרי האזעקה כולם יוצאים מהמרחבים המוגנים וממשיכים כרגיל".

מה בנוגע לילדים? בעוטף עזה מקדישים תשומת לב רבה לחוסן שלהם.

"יש לי תאומים בפעוטון בקיבוץ, ואין מה להשוות את המצב פה למצב בדרום. המצב בדרום - לצערי, והלב שלנו איתם - נמשך הרבה שנים, והוא קשה הרבה יותר. פה זה בכלל לא באותה ליגה".

פחות מטיילים

לדברי בן־משה, העבודות בקיבוץ ופעילויות החופשה של הילדים נמשכות כרגיל, למעט העובדה שלכל פעילות מתלווה תוכנית פעולה למקרה של אזעקה או הסלמה מכל סוג.

"ברגע שאתה מוכן, אתה רגוע", הוא אומר, "וברגע שקורה משהו אתה יודע מה לעשות. אין פניקה, אין לחץ, אין כלום. כולם מתורגלים, ולכן גם חוזרים מיד לשגרה".

מה באשר לתיירים ולמטיילים שפוקדים אתכם?

"יש מטיילים ותיירים, אבל פחות מאשר בשנים קודמות. אותם זה מלחיץ יותר, כי התקשורת לפעמים מוציאה דברים מפרופורציות. אנחנו, שחיים פה, רגועים מאוד; ואלו שניזונים מהתקשורת לחוצים יותר".

אתה קורא לעם ישראל לבוא לבקר אתכם?

"בוודאי, תמיד! גם בתקופות של שקט וגם בימים של מתח ביטחוני אנחנו רואים את עצמנו כשומרים על האזור עבור כל עם ישראל, ואנחנו רוצים שכולם יבואו לראות את המקום המדהים הזה".

באלרום, שמצפון לעין זיוון, הצטרפו למבצע איסוף הציוד והמזון למען הפליטים הסורים. "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור להם", אומר אלון יפה, יו"ר הקיבוץ. "אין לנו יכולת לעמוד על הגדר ולצעוק או להפגין עבורם".

מגיעים יותר פליטים בתקופה האחרונה?

"לא, עכשיו האזור שלנו שקט יחסית למה שהיה לפני חצי שנה. הוא רועש הרבה פחות מהכיוון הסורי. המאמץ המלחמתי עבר יותר לאזור דרום הגולן".

נשמעים להוראות. יפה, צילום: אלבום משפחתי

איך אתם מתמודדים עם המצב הביטחוני?

"נשמעים להוראות. כשיש אזעקה נכנסים למקומות ממוגנים לעשר דקות, ואחר כך חוזרים מהר לשגרה. גם בתקופות מתוחות יותר לא שיבשו האירועים האלה את שגרת החיים שלנו".

קיבוץ אלרום מפעיל קמפינג למטיילים, ולדברי יפה פעילותו לא התמעטה. "אנשים משתמשים בו ויוצאים לטייל באזור", הוא מספר. "עכשיו יש בו יותר אוכלוסיה דתית בתקופת בין המצרים, ובהחלט יש בו תנועה ערה שמאפיינת את התקופה הזאת בשנה".

מבצע משחק וממתק

רן קמינסקי, מזכיר אורטל, מציין שהדבר שהעסיק בסוף השבוע שעבר את חברי הקיבוץ לא היה המתח הביטחוני, אלא ההכנות למופע שנת בר המצווה של בני הקיבוץ, שהשתלב עם חגיגות ה־40 לאורטל.

"המופע עלה פעמיים. ביום חמישי שעבר הוא הוצג למשפחות, וביום שישי לקיבוץ ולאורחים מבחוץ. זה היה אירוע השיא של שנת ה־40, שבמהלכה ערכנו ערב מספרי סיפורים עם מייסדי הקיבוץ, פעילות קהילתית במטע ובתיירות, פעילות לחברה הישראלית ועוד".

תפוסה מלאה. קמינסקי, צילום: אלבום משפחתי

האורחים באירוח הכפרי לא חששו מהמצב בגולן?

"נכון לעכשיו לא. אנחנו נמצאים בתפוסה מלאה של קיץ. בשבוע שעבר היה האירוח הכפרי מלא, בעיקר באורחים של משפחות מהקיבוץ. יש קצת ביטולים של תיירים, אבל לא מעבר לזה.

"זה בא על רקע שתי האזעקות שהיו פה, שאחת מהן הייתה אזעקת שווא והשנייה בגלל חדירות המטוס לדרום הגולן. אני יכול לציין שהאורחים שמגיעים לסוף שבוע ושומעים את רעשי הלחימה של הסורים, מגיבים בהפתעה עד כמה זה קרוב אבל לא נבהלים מזה".

איך אתם מתייחסים למצב הביטחוני ולפליטים מעבר לגדר?

"קודם כל, ברור מאוד שהלחימה כולה היא בצד השני של הגבול. אנחנו לא צד בלחימה, בשונה מהמצב בעוטף עזה. עם זאת, מאז שהתחילו זליגות מהלחימה בסוריה, לפני יותר מחמש שנים, המצב בגבול - שהיה השקט ביותר בישראל - השתנה, ובהתאם לזה נערכנו למצב החדש בהובלת פיקוד העורף והמועצה האזורית גולן.

"אנחנו ערוכים מבחינת מוכנות לחירום, תרגול כיתת הכוננות וריענון הציוד. צוות החירום היישובי (צח"י) השתפר, וכל בעל תפקיד בו עבר הכשרות ותרגולים. נוסף על כך נעשות פה פעולות הומניטריות ברמת המועצה האזורית והקיבוץ.

"לאחרונה השתתפנו ביוזמת המועצה להעברת משחק וממתק לכל הילדים שהגיעו למחנה הפליטים שנוצר מעבר לגדר, ויש לנו תחושה עזה של צער על מצבם ורצון שהמלחמה שם תסתיים, גם אם אנחנו לא מעורבים בה וגם אם חיינו נמשכים כשגרה".

מרסלה שלח, יו"ר האגודה הקהילתית מרום גולן ומנהלת הקהילה במושב שעל, מתארת גם היא חיי שגרה בקיבוץ הצפוני והוותיק ברמת הגולן. "ברמת היום־יום אנחנו מתנהלים כרגיל", היא אומרת.

"יש לנו צח"י, וכמו כל הצוותים במועצה הוא עובד באופן שוטף וקבוע ומתרגל מצבי חירום. מעבר לזה הכל שגרתי. גם אנחנו השתתפנו במבצע המשחקים והממתקים שארגנה המועצה, אבל אנחנו לא מרגישים את מה שרואים בחדשות שקורה שם. לצערי הרב התרגלנו למצב הזה".

בכל זאת היו אזעקות אצלכם.

"תמיד יש אזעקות, אבל זה לא משפיע על המצב. אנחנו חיים בערנות, מודעים למצב, והכל מתנהל כרגיל - גם בחינוך וגם בתיירות, ששוקקת חיים. הקהילה במרום גולן היא חזקה, וכך גם החוסן היישובי, ואם יש מישהו שקצת חרד יותר כי אין לו ממ"ד, יש תמיד מי שדואג לו ונמצא שם בשבילו. אנחנו ממשיכים את החיים פה".