אצלנו בקבוצת יבנה הכול נעשה באופן קרדינלי; אין החלטות פזיזות. אשר על כן, אך טבעי היה להקים צוות שיבחן את שדרוג המיגון בבתי החברים.

המעטפת של עוטף עזה. המיגוניות בקבוצת יבנה, צילום: שמוליק טסלר

"צוות צביקה" נבחר באספת חברים ללא התנגדות. מבצע עמוד ענן בנובמבר 2012 היה הטריגר לצוות לסיים את עבודתו רבת החודשים, וזה מיהר והסיק את מסקנותיו כדלקמן: "לכל בית יוצמד ממ"ד, אך אם כבר בונים - נוסיף מרפסת ומעלית לכל בית".

כאמור, אצלנו לא ממהרים לקבל מסקנות סתם כך. החל דיון מורכב וארוך שהידרדר להרחבת בתים ולבנייה מחודשת, אך לא כאן המקום לתארו. קברניטי המשק לא עמדו בלחץ חברים שטענו כי לעמוד מתחת למדרגות ב"צבע אדום" זה לא מרגיע, זה איום.

הם החליטו לא לחכות, ושכל שכונה תקבל מיגונית. השיקול במיקום המיגוניות היה שכל חבר יוכל להגיע אל המיגונית בתוך 45 שניות מרגע שיישמע צבע אדום.

שיירה של משאיות נראתה ברחבי המשק, והן חרצו בדשא הצהוב מעומס משקלן. וכן, היו גם חברים נרגזים: "בשביל מה צריך את זה? זה בכלל עבר את ועדת מתאר?" תפס אותי חבר מבוגר והקשה: "נראה לך שבתוך 45 שניות אני אגיע למיגונית?!"

"הרי אתה יודע שאין לי קשר אפילו בפסיק לקבלת ההחלטות האלה", עניתי יפה.

"לא!" הוא לא הרפה. "לא תיארתי לעצמי שאצלנו יהיה כזה כיעור!"

קבוצת יבנה אינה מוגדרת כעוטפת עזה, אך אני מגדיר אותנו תמיד כמעטפת של עוטף עזה (או שאולי בסופו של דבר כל מדינת ישראל צריכה לראות את עצמה כמעטפת עזה).

מבצע צוק איתן שהתרחש בדיוק לפני ארבע שנים תפס את קבוצת יבנה מוכנה לכל תרחיש. היו אצלנו לילות עם התראות מדירות שינה, ולחלל האוויר רעמו הרמקולים האימתניים: "צבע אדום!"

כאן עליי לציין את העובדה שהמיגוניות, שפוזרו בעוד מועד, נשארו ברובן ריקות. נכון שאין זה מוסרי, ואולי גם לא אחראי מצידנו, להזניח אותן בשעת אזעקה, אבל דחילק - למי יש כוח לאחר יום עבודה לעמוד בלו"ז של 45 שניות?

מיגוניות ללא שימוש, וארבע שנים שקטות מאז צוק איתן - אז למה בכל זאת חברים מתלוננים שחסרות מיגוניות? התשובה פשוטה ומהפכנית. כולם רוצים ציורי קיר מדהימים על יד ביתם.

מה שעשו בכישרון רב למיגוניות דני הרץ ואפרת עפרוני, לא חזה איש. כיעור אמרתם? הצחקתם אותי. זה פרויקט מרים מורל, זה מבצע שלא מפסיקים לדבר עליו, זה מבצע ששדרג את מראה המשק עשרות מונים. זה כמו ערב מספרי סיפורים שנמשך שנים.

פתאום חברים מסתובבים סביב המיגוניות (לא צריך צבע אדום). כשנפרסת רשת צל על יד המיגונית, מתחילים הניחושים, והמקום הופך לעלייה לרגל. כולם עוקבים יום־יום אחר הפאזל המתמלא, עד שהוא נהפך לתמונה מושלמת, תמונה המספרת סיפור שלם.

פתאום הילדים יודעים שפנחס וירדנה עבדו במטע, או שאלחנן היה איש הבננות. הייתה מאפייה בקיבוץ? איזו שאלה? הילדים יודעים אפילו להצביע על מקומה המדויק. הם מכירים את הדוקטור, ואת אילזה האחות. "מי בנה את הבתים?" שואלת הגננת, והזאטוטים מדקלמים: "החברים הוותיקים!" ומצביעים לעבר הציור שעל המיגונית.

המיגוניות מספרות סיפורים; המיגוניות מדקלמות את תולדות קבוצת יבנה. יצא לי לראות סיורים של משפחות עוזבי הקיבוץ שהשמועה הגיעה לאוזניהם. ראיתי בת משק עומדת מול מיגונית ועיניה דומעות, מצביעה על אבא שלה - המשכיב אותה לישון בערב בגן, רוכן מעליה ומספר לה סיפור. אצבעה נשארה זקורה כך דקות ארוכות, אך מפיה לא נשמע דבר. מתרגשת.

שאלתי את דני הרץ: "מה מביא אותך, סתם כך, לצייר על קירות?" והוא השיב לי באגביות, כאילו מה כאן השאלה בכלל: "החלום שלי זה לצייר על קירות, והנה נפלה כאן הזדמנות פנטסטית".

הוספתי והקשיתי: "לצייר על קיר זה כמו על נייר?" דני מצחקק ומשיב: "מה פתאום? יש כאן טכניקה, צריך לדעת". "נו!" אני מאיץ בו. "יצרתי קשר עם צייר הקירות המפורסם רמי מאירי, וביקשתי ממנו לעבוד אצלו בהתנדבות כדי ללמוד את המקצוע". הוא שאל אותי ללא הקדמות בן כמה אני, ועניתי לו שאני בן שבעים. 'אתה זקן מדי', זרק לי.

"שאלתי את מאירי אם יסכים לתת לי רק כמה עצות. הוא יצא אחלה גבר, והסכים. נסענו לתל אביב, אפרת עפרוני ואני, ושם, במתחם הרחב שלו, הוא הסביר לנו בסבלנות רבה במשך כשלוש שעות את כל תורת הציור על קירות.

"מה נעשה עם כל המיגוניות האומנותיות כשיפרוץ השלום, חשבתי בליבי, ובו ברגע עלה לי רעיון אדיר. נעשה מהן מגדל. כן! מגדל צוק איתן. במרכז המשק - מיגונית על מיגונית. שייראה עד לאופק, עד דיר אל־בלח ורפיח. ודאי אתם סקרנים לדעת מה עלה בגורל הדיון על ההרחבה. אנחנו קרדינליים, והדיון עוד בעיצומו.