דבר לא הכין אותי לכך שהמשחקים הפוליטיים הפופוליסטיים של ראש הממשלה ומפלגות הקואליציה, ינחיתו עלינו חוק לאום גזעני שמשנה לחלוטין את תמונת המצב.

המדינה שינתה את מהותה. ההצבעה על חוק הלאום, צילום: אלכס קולומויסקי

רשמו לפניכם, ב-18/7/2018 מדינת ישראל שינתה את מהותה. ממאי 1948 ועד השבוע שעבר הגדרנו את מהותנו כמדינה יהודית-דמוקרטית, כלומר כמדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינתם הדמוקרטית והשוויונית של כל אזרחיה, ללא הבדל מין, דת גזע ולאום.

"מגילת העצמאות" היתה לא רק החזון המייסד של ישראל, היא גם היתה הקונצנזוס שהגדיר את גבולות המגרש של השיח הציבורי וחוקי המדינה. כל זה שייך לעבר.

כנסת ישראל, שהעבירה את "חוק הלאום", החליטה שמעכשיו, על פי חוק יסוד, כל מי שאינו יהודי הוא אזרח סוג ב' במדינה. החוק הזה מיועד להעביר מסר ברור: מדינת ישראל שייכת רק ליהודים, אלו שחיים כאן, ואלו שלא חיים כאן.

וביחס ל-20 אחוזים מאזרחי המדינה שהם מיעוט ילידי ערבי, המסר הוא "זו לא ארצכם, ולנו, לרוב היהודי אין שום כוונה לדאוג לזכויות הפרט שלכם, ולבטח לא לזכויות לאומיות קולקטיביות".

הכרזת העצמאות של המדינה וכל החקיקה מאז ועד היום, ניסו לשמר את האיזון בין זכותו הטבעית של העם היהודי לבית לאומי לבין מחויבותנו לדמוקרטיה ולשוויון.

החוק הזה, שאמור להיות מבוא לחוקה עתידית, אינו עוסק כלל בדמוקרטיה, בזכויות אדם ובשוויון. זוהי ישראל החדשה כפי שחוזים אותה מפלגות הקואליציה: מדינה יהודית לא דמוקרטית שבזה למיעוט הלאומי הגדול שחי בה.

שמעתי תגובות שממעיטות במשמעות של החוק כמו: מדובר בסתם מילים וסיסמאות אבל לא יהיו לזה השפעות בפועל. אני רוצה לומר שההשפעות כבר קיימות, כאן ועכשיו ובאופן מיידי.

אני מזמין אתכם לשוחח עם כל אדם לא יהודי שחי בישראל ולשמוע את תחושת העלבון הצורב, התסכול, הייאוש, הנכונות לצאת מהמשחק הדמוקרטי. אנשים שהקדישו את חייהם לחבר בין זהותם הערבית-פלסטינית לבין מדינתם ישראל והיום מרגישים כמו נתינים חסרי מדינה.

ומה בער לנו לשנמך את השפה הערבית? למה, למרות שהערבים מהווים 20 אחוזים מהאזרחים בישראל והם מיעוט ילידי, החוק לא מכיר בזכות הבסיסית ביותר שלהם לשפה?

האם אנחנו מבינים שיש בכך פגיעה לא רק בזכויותיהם של האזרחים הערבים לכבוד, לשפה ולתרבות, אלא גם באפשרות לנהל את חייהם ולממש את זכויותיהם?

לי נראה שהרצון לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית מיועד בעיקר "להראות להם" מי בעל הבית, אבל התוצאות וההשלכות הן דחיקת אזרחי ישראל הערבים אל הזרועות החמות והמושטות של התנועה האסלאמית הצפונית והכוחות הקוראים להתבדלות והתרחקות מהחברה הישראלית. מי שחושב שזה יקנה לנו, היהודים, יותר ביטחון והכרה בחיינו כאן חולם בהקיץ.

ונמשיך לקביעה בחוק שההתיישבות היהודית בישראל היא ערך לאומי ועל המדינה לקדם אותה. ממש חדש. באמת בשביל זה היה צריך את החוק אחרי שבמשך 70 שנה הקמנו 700 ישובים יהודים בישראל ואפס ישובים ערבים.

אז מה בדיוק בער לנו לעגן בחוק סעיף שקובע עדיפות לאוכלוסייה היהודית על פני הערבית בתחום ההתיישבות והדיור, ולפיכך מפלה על בסיס השתייכות לאומי? כלומר החלטנו שאחרי 70 שנה במקום ליצור אפליה מתקנת ושוויון, הגיע הזמן לעגן בחוק את אי השוויון והאפליה כנגד האזרחים הערבים.

לראשונה בחיי אני מרגיש איום אמיתי על חיי בישראל. זהו לא איום חיצוני מהאיראנים ובטח לא מחמאס. זהו איום פנימי מהלאומנים הגזענים שמאיימים לייצר כאן משטר שאיני מוכן להיות חלק ממנו.

אנחנו במדרון חלקלק שבסופו ממתינה לנו המדינה הפשיסטית, ואני לא מתכוון להפוך להיות גזען שנהנה מחוקים שמבטיחים את היותי גזע עליון במדינה. הגיעה שעת המעשה לפני שיהיה מאוחר. זוהי לא שעתם של האדישים ולא שעתם של המיואשים.

זו השעה לחבר כוחות ולצאת למאבק להצלת ישראל מעצמה. זהו מאבק פוליטי. כן, פוליטי. גם אם אתם בזים לפוליטיקה ולפוליטיקאים. מי שלא ילכלך את ידיו במאבק הזה הוא שותף לאובדננו.

אז מה עושים? קודם כול יוצאים למחאה גדולה. לא הערבים צריכים להוביל אותה כי אם יהודים וערבים יחד. כולנו קורבנות של הגזענות. צריך להרים קול זעקה גדולה שתשטוף את ארצנו המשותפת, שתחבר אליה גם את יהדות התפוצות שברובה הגדול מתביישת בישראל של חוק הלאום.

זעקה שתחבר בין נוער העתיד לוותיקי הארץ  שהיו כאן טרום עצמאות ו"נכבה", שמבינים היטב שהארץ הזאת משותפת לכול יושביה על שני לאומיה ושלעולם לא נחיה כאן בביטחון אם נבסס את קיומנו על עוול, הפרדה ואי שוויון.

ואחרי המחאה יהיה צריך לדאוג לשינוי החקיקה. דרך בג"צ שיפסול את החוק, או דרך ביטול החוק באמצעות 61 ידיים שיונפו בכנסת כנגד הבושה.