כל סטודנט להיסטוריה של העת העתיקה יאמר לכם כבר לאחר הקורס הראשון בתולדות רומא, שהתקופה הטובה ביותר של האימפריה הרומית היתה במאה השנייה לספירה, תקופתם של "הקיסרים הטובים".

מרקוס אורליוס. נבחר לקיסר כי היה מוכשר באמת, ולא בגלל שירש את הכיסא, צילום המחשה: שאטרסטוק

היו אלה נרווה, טראיאנוס, אדריאנוס (כן, זה ממרד בר־כוכבא, שעבורו היתה רומא בקושי שריטה קלה בכנף), אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס.

מרבית ההיסטוריונים שותפים לדעה שסוד ההצלחה היה שיטת הורשת השלטון: לא מאב לבן ביולוגי כפי שמקובל, וכפי שהיה בשושלת היוליאנית והפלאבית שקדמו להם, אלא מאב לבן מאומץ, כזה שנבחר בקפידה מבין טובי המצביאים או פקידי האימפריה הבכירים.

שיטה זו הבטיחה שבשלטון יכהנו אנשים מוכשרים באמת, כאלה שחובתם הראשונה לא תהיה למשפחה או לליגיונות שהעלו אותם לשלטון, אלא לטובת האימפריה. זה לא חיסן אותם כמובן מטעויות, אבל נתוני הפתיחה לפחות היו הטובים שאפשר.

מתי זה נגמר? כאשר מרקוס אורליוס, דווקא "המלך הפילוסוף" ומי שנחשב לחכם מכל הקיסרים, נכנע ללחץ של בנו הביולוגי קומודוס (מי שראה את "גלדיאטור" ודאי זוכר את הדרמה), שהפך למושחת שבקיסרים ונרצח לבסוף באמבטיה, לשמחת הכל. אז אם השיטה מוצלחת כל כך, מדוע אין היא נהוגה כיום?

ראשית, היא כן נהוגה. ברוסיה, בוונצואלה ובמדינות נוספות, השליט הוא זה שלמעשה בחר את ממשיכו, לפחות פעם אחת (ואני כבר שומע אתכם במחשבותיכם: זה כנראה מה שיקרה גם בישראל). שנית, בגלל המצאה מוזרה שנקראת דמוקרטיה: זכותו, המנוצלת באופן טיפשי לעיתים, של ההמון לבחור את מנהיגיו.

יש לזכור שבאמצע, בין הורשה בתוך המשפחה לבין בחירה על ידי העם, יש עוד שלב מקובל למדי - בחירה על ידי נציגים, שהם מצידם נבחרו על ידי העם/ האזרחים/ החברים. כך בוחרים לתפקידים רבים, מנשיא המדינה שלנו ומטה, וכולל גם בקיבוץ פנימה - על ידי המועצה המייצגת (אם קיימת) או ההנהלה.

כעת נשארה רק שאלה פעוטה - לפי מה נבחר? מהן אמות המידה שלפיהן נחליט לתת את קולנו למועמד הזה דווקא, ולא לאחר? אם נוציא מהמשוואה מקרים שבהם יש רק מועמד יחיד, כמו אסד וכמה ראשי מועצות, או שהוא מתמודד מול מועמד קש (א־סיסי), שהלוא אז ההתלבטות נחסכת מאיתנו, נשארנו עם דילמה אמיתית.

על פי איכות המועמד? אבל אז נשאל: איכות במה? כיזם, כהוגה רעיונות, כמוביל אנשים או כדובר רהוט? על פי צבע הבלורית או הלסת המרובעת או המשפחה המושלמת? חוש ההומור? עוצמת ה"דרייב" שלו? עברו הצבאי? איזה משקל נעניק לכל קריטריון?

או אולי נבחר על פי אינטרסים שיש לי או לקבוצה שאליה אני שייך, ושאנו מצפים שהמועמד ימלא אותם?

אבל יש אינטרסים של מושבים ושל קיבוצים, של הורים ושל חקלאים, של קבלנים ושל סוחרים, של קשישים ושל חובבי שירה, וכמעט תמיד אמצא את עצמי שייך ליותר מקבוצה אחת, עם אינטרסים סותרים. נוסף על כך - לפני בחירות כולם מבטיחים הכל, ואיך נמיין קש מתבן?

על פי "דילים" למיניהם? זה מה שקורה במרכזי מפלגות: "הבה נסדר שתומכיי יצביעו בשבילך, ותומכיך - בשבילי". כולנו נוכל לחוש הזדהות עם חבר המפלגה או עם הציר הבודד והמסכן שקיבל הוראה לשים פתק כזה, והוא אפילו אינו מכיר את מי שבשבילו הצביע.

על פי רשימות ממליצים? נתבקשתי כמה פעמים להיות ברשימה כזו או אחרת, ופעם אחת אפילו הסכמתי, אבל פעם מצאתי את שמי ללא הסכמתי, ומאז אני ספקן לכל רשימה כזו.

אז אני מציע לבחון ברצינות את השיטה הרומית - כל מנהיג העומד למות או רוצה לפרוש יבדוק היטב סביבו, יתייעץ, יבחר את המתאים ביותר לדעתו וימנה אותו באופן חד־צדדי.

מה שעבד עבור האימפריה הרומית במשך תשעים שנה, אולי יהיה טוב מספיק גם עבור - רשימה מדגמית בלבד - האימפריות של המועצה האזורית תמר (יוסר איום הבולענים!), אשכול (יוסר מייד טרור בלוני התבערה!) או מגידו (תוסר התוכנית לשדה תעופה בעמק!).

כפי שאתם רואים - יש הרבה מה להסיר. ייתכן ששיטת האימוץ תבטיח גם לנו מאה שנות זוהר, ומכל מקום - היא נראית מבטיחה לא פחות ממה שיש כיום.