הניצחון גורם התפרצות שמחה כמעט בלתי נשלטת. ההפסד גורם צער כבד היוצא אל קדמת הבמה. המגרש הוא זירת הביטוי של התחושות. התבוננתי בתגובות הקהל למשחקים בגביע העולם בכדורגל.

תופעה פרימיטיבית ומעוררת מחשבה. צילום המחשה: שאטרסטוק

לעיתים התפלאתי, ולעיתים אפילו קצת קינאתי. עוצמת הרגשות הקולקטיביים שבאה לידי ביטוי תוך כדי המשחק ובתוצאותיו הזכירה לי באופן מפתיע את ביטויי האמונה שחווינו בימי נעורינו כאן לפני שנים רבות.

השירים הרוסיים, שירי החלוצים וההפגנות בערים הגדולות, כאשר קולות התופים התמזגו עם הרטט שהשרו עליי הדגלים האדומים שנישאו בראש המצעד.

והיו גם הנאומים של מנהיגינו, שהיו בעינינו מורמים מעם היודעים את הדרך הנכונה והצודקים תמיד. כל אלה העניקו לחיינו בקיבוץ ובארץ משמעות (שלעיתים במבט היסטורי התגלתה כמדומה) מעבר לשוטף והיום־יומי, שלפעמים היה אפרורי ומייגע.

עם תום ימי המונדיאל, אחרי שמאות אלפים חגגו בפריז את הניצחון מחד גיסא, ואחרי שבקולומביה איימו בהתנקשות אלימה בשחקנים שהחטיאו את בעיטות העונשין במשחקה המכריע מאידך גיסא, לא נותר אלא לומר כי לפנינו תופעה "פרימיטיבית" אבל גם מעוררת מחשבות.

נבחרת הכדורגל הלאומית מביאה כנראה לידי ביטוי תחושה עמוקה של גאווה ושל שייכות לאומית. בתופעה זו יש יותר משמץ של זיקה ואמונה במשהו שהוא מעבר לנגלה.

אני מתבונן בתופעה ומרגיש את הרִיק שאליו נקלענו. אני יודע שאין אפשרות להזריק אמונה, באותה מידה שאין אפשרות להזריק התלהבות - לא לאומית, לא קיבוצית וגם לא מעמדית.

אלא שגם החיים בהוויה של "סידורים" - המורכבים בעיקר מציפייה לשיפורים במצב הכלכלי, והמשולבים בתקווה לקבלת בונוסים מוגדלים שיוזרמו אלינו בסוף השנה - אינם מציאות מלהיבה. לעיתים אני מקנא באלה היודעים לבטא התלהבות עד אובדן חושים, ובו־זמנית אני מודע לסכנות הכרוכות בביטוי זה.

היכן הוא המסלול המוליך אל דרך האמצע? היכן התלהבות האמונית לצד טיפוח הומניזם המבוסס על העיקרון של שוויון ערך האדם? הציונות הדתית, שהולידה ומקיימת את תופעת ההתנחלות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, מצאה את הדרך המיוחדת והמאפיינת אותה.

אלא שהמסלול שבחרו אנשיה למימוש הממד האמוני שלהם, נשען על אמונה משיחית של כאן ועכשיו ועל אדני דיכוי וגרימת אי־צדק לעם הכבוש על ידינו. האם נגזר שהתלהבות אמונית, הנותנת טעם ומשמעות למאמיניה, תנוע יד ביד על חשבון אחרים, חלשים יותר?

האם האמירה שבלי התלהבות אמונית העולם הרוחני נעשה ריק יותר, וכאשר היא מתקיימת היא מעודדת דיכוי "ברשות התורה", מהווה כלל ברזל הכרחי?

עצוב לזכור שגם האמונה התמימה שלנו בעבר בצדק המוחלט של ברית המועצות הסתירה תחת המסווה האמוני מעשי פשע בקנה מידה מחריד. והשאלה הנשאלת היא: האם מימוש השאיפה לחוות את מלוא משמעותו של רעיון מוליכה בסופו של תהליך אל קידושו על חשבון חייהם של בני אדם שאינם שותפים לאמונות שלנו?

תרועות הניצחון ותוגת ההפסד במשחק הכדורגל מקורם בעולם פנימי, עולם של יצרים שבדרך כלל לא בא לידי ביטוי גלוי. האם אמונה, כל אמונה, נובעת מאותו מקור היולי ובלתי נשלט?

אני סבור שהגזענות ושנאת האחר נובעים מאותו מקור. האם המציאות הישראלית הנשענת על אמונות דתיות, הרואות את עצמן כביטוי של צדק מוחלט, אינה מוליכה את כולנו להקצנה?

אני סבור שעל הרגשות שאינם מודעים כמעט ואין לנו שליטה, מה עוד שהסכנות ליצירת רגשות אלה הולכות ונעשות מוחשיות יותר על רקע החברה המערבית־מודרנית שבה האידאולוגיות נמחקות לפני שהצליחו להכות שורש;

התקשורת הבין־אישית היא באמצעות מכשירים אלקטרוניים; המשטר הדמוקרטי נשען במידה רבה על גחמות אישיות שמקורן בזרמי מעמקים בלתי מודעים של הנפש האנושית.

נראה שזו שעת הכושר של הימין הלאומני בארץ ובעולם כולו. המשך התהליך מעמיד בסימן שאלה גדול את יכולתנו להתקיים כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק.

אז לאן אנחנו הולכים מכאן? המשימה למצוא את האיזון הנכון בין אמונה בדרך וברעיון לבין שמירה על צלם האדם באשר הוא אדם, מוטלת על הדור השלישי, על בנינו ועל חבריהם.