גם אביב יגר (54), בן ותושב קיבוץ שמיר, וחמודי עבד אל ראזק (43), בן זוגו בשמונה השנים האחרונות, לקחו חלק במחאת הקהילה הגאה שפרצה בימים האחרונים. הם עשו זאת בהפגנה בקריית שמונה, לצד כ-200 מפגינים נוספים.

"המאבק הזה יצליח". יגר (מימין) ועבד אל ראזק וההפגנה בקריית שמונה, צילומים: אלבום פרטי

השניים אמנם לא מתכננים להפוך להורים בעתיד הנראה לעין, אך ארבעת החתולים שאימצו מרחבי המדינה זוכים בביתם הקיבוצי לטיפול ולפינוק שכל ילד היה מתקנא בו.

"אנחנו מממשים את המסוגלות ההורית שלנו בגידול ארבעה ילדים עם פרווה וארבע רגליים", הסביר יגר. "ואם לדבר רגע ברצינות, אז החלום שלנו הוא לאמץ לפחות ילדה סורית יתומה אחת. אם לא כמה".

המאבק לשוויון והחשש מפני רדיפה ופגיעה מעסיק אותם אף יותר בהשוואה לחברי קהילה אחרים בישראל. יגר הוא אזרח ישראלי, ואילו עבד אל ראזק הוא פלסטיני שהוגדר שנים כשוהה בלתי חוקי ואף גורש ונכלא בעבר.

כיום הם חשים ביטחון מסוים לאחר שקיבלו מעמד של בני זוג תחת ההגדרה "איחוד משפחות", פתרון ישראלי מקורי המאפשר לאזרח המדינה להקים משפחה עם אזרח פלסטיני, מבלי שהוא יקבל אזרחות.

מדובר במצב שעשוי להימשך לעתים גם שנים, ובינתיים עבד אל ראזק לא יוכל, למשל, להוציא רישיון נהיגה. גם סכנת הגירוש מרחפת מעל ראשיהם כל העת.

"אני לא אוהב כוח ומתעב אלימות", הודה יגר שעוסק לפרנסתו בניהול מערך הגיל השלישי ובית האבות המשפחתי בשמיר. "אבל כנראה זה מה שמבינים העומדים בראש המדינה ומחוקקים את חוקיה. המאבק הזה, שיצא לדרכו רק לאחרונה, יצליח לא רק בגלל צדקתו אלא בזכות ההפגנות הסוערות והכוחניות וחוסר הסובלנות כלפינו.

"מתברר שחסימת כבישים ופעולות שונות במרחב הציבורי עושות את שלהן. זה נכון אגב לא רק לגבי הקהילה שלנו, אלא גם לגבי עולי אתיופיה, הנכים, חד הוריות וכו'".

ספר קצת על עצמך ועל היציאה מהארון.

"אני בן שמיר, דור שלישי למייסדים. שנים רבות גרתי מחוץ לקיבוץ. שירתי בנ"מ, כולל בגולן ובלבנון. מאוחר יותר הייתי מש"ק חינוך וידיעת הארץ בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בערך בגיל 24 יצאתי מהארון, אבל עבור מי שהכיר אותי מקרוב זו לא היתה הפתעה מרעישה.

"ב-1993 היתה הפגנה ספונטנית ראשונה של הומואים ולסביות רכובים על אופנועים וקטנועים מקושטים בבלונים ברחובות תל אביב. אני הייתי זה שהוביל את השיירה, וגם צילמו אותי ללא קסדה בהסכמתי לתמונה שפורסמה בעיתונים הגדולים.

"זאת היתה גם היציאה הרשמית למעגלים הרחבים. במהותי אני אוטודידקט שעסק בקולנוע ובטלוויזיה, טיפל בשיטת גרינברג, עבד במולטימדיה ובהיי טק".

ואיך הכרת את חמודי?

"כתבתי, הפקתי וביימתי סרט תיעודי על אחותי שעסקה בתחום מסוים במחול ובתנועה קבוצתית מלווה במוזיקה. חשבתי לשלוח את הסרט לאנשי מחול כדי שאולי ירצו שאפיק גם להם סרט כזה, שהוא כלי מעולה להסברה. זה קרה לפני שמונה שנים.

"נכנסתי לאתר הכרויות וחיפשתי כאלה שכותבים על עצמם שהם חובבי מחול. חמודי סימן 'בטעות' שהוא אוהב מחול, למרות שאין לו יד ורגל בזה. שלחתי לו קישור לסרט מבלי לראות את כרטיסו האישי, והוא חזר אליי לא בקטע של ריקוד אלא עם רצון להכיר. שוחחנו, נפגשנו, התאהבנו. מאז אנחנו יחד".

טיפול מפנק. יגר ואחד "הילדים", צילום: אלבום פרטי

עבד אל ראזק נולד בכווית להורים שנפגשו שם במסגרת לימודיהם. האב ירדני פלסטיני שהוריו נמלטו לירדן במלחמת ששת הימים. האם פלסטינית מהשטחים. כשהיה בן 15 לערך פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, ו-400 אלף פלסטינים גורשו מכווית.

גם הוריו מצאו עצמם בממלכה השכנה וגרו שם שש שנים, לאחר מכן עברו לבית משפחתה של האם בכפר. "חמודי היה שנתיים בכפר, ואז עבר לתל אביב כשוהה בלתי חוקי", סיפר יגר.

"הוא היה עם בן זוג כשתפסו אותו וכלאו אותו. כשאני נפגשתי אתו, לפני שמונה שנים, הוא היה במעמד של שוהה בלתי חוקי שאסור לגרשו בצו בג"ץ. זאת מכיוון שהיה סיכון ממשי לחייו אם היה חוזר".

לפני כארבע שנים, לאחר הליכים בירוקראטיים לא קלים, קיבלו השניים מעמד של איחוד משפחות שניתן בדרך כלל לערבי ישראלי שנישא לפלסטינית כדי שתוכל להתגורר בישראל ולהקים משפחה. "איני מכיר עוד זוג הומואים שיש להם מעמד כזה, אבל בישראל הכל יכול להיות", גיחך יגר.

יגר ואל ראזק הגיעו לקיבוץ שמיר לפני כתשעה חודשים כדי לסייע בטיפול באמו החולה של יגר, ועל פי בקשת ההורים. קודם לכן שקלו לעזוב את תל אביב ולבדוק אפשרות להשתקע בגרמניה או בקנדה.

האם נפטרה לפני כשלושה חודשים, אבל הם נשארו לצד אביו של יגר. אל ראזק בישל במטבח הקיבוץ, ובימים אלה הוא מתחיל בעבודתו במפעל האופטיקה של שמיר. יגר טען שהוא היה הראשון שיצא מהארון בשמיר, אבל אחריו היו עוד כמה ושמדובר בקיבוץ שמקבל כל אדם באשר הוא אדם בלי קשר לנטייתו המינית.