בגן שקמה, כשהיינו ילדים, היו משמיעים לנו תקליטים בזמן מנוחת הצוהריים, כדי להיטיב את חלומותינו או משהו. מישהו שם למעלה חשב ש"היי־היי יונה, היי יונה פעמונה", זה רעיון טוב לנוח איתו.

טיול שנתי לטובת אסקפיזם של קיץ. צילום המחשה: שאטרסטוק

ובין סיפורים על זנבנמים ("ירוחם! מצאתי שרף!") לעוד כהנה וכהנה להיטים קלסיים (לא, תודו שאין מרגיע יותר מדימוי של ברווז, ממש עכשיו, מצויר בנקודות בתוך הבטן של הזאב בעוד פטר עומד חסר אונים ופוחד שגם תורו יגיע), היה גם אחד, "תגידו, מה עושים? כיצד שוברים חמסין?" ששרו לדעתי להקת "עוד לא הקמנו פה מדינה אבל הי, יופי של שירים כבר יש לנו, לא ככה?"

כך צרכנו תרבות בסיסית - מכל הבא לפטיפון. ואני, איכשהו נותרתי עם סימן שאלה גדול. כי לא, לא היה לי מושג באותם ימים מה לעזאזל עושים. כיצד שוברים חמסין?

אימא של הגיס שלי, שהיתה תמיד אישה חכמה, לא יכלה מעולם לסבול את ימי החום. היא אומנם חיה מרבית חייה בתל אביב, ואת שנותיה ושעותיה היפות עשתה בים של העיר הלבנה, אבל דבר אחד חשוב היא נהגה לעשות מיד כשאפשרו לה החיים את השיטה.

כן, יהודית בראל, לא עשו אותה אתמול. היא, מיד כשהיה מתחיל לטפס החום, היתה קונה כרטיס טיסה לאירופה הצוננת, ועושה את הקיץ במקום שעדיין נשבו בו רוחות קרירות.

"השיטה של יהודית", עוד לא קוראים לה כך, אבל בהחלט כבר צריך להתחיל. לצערי, עדיין נבצר ממני בשלב זה לאמץ אותה אל חיקי בכל הכוח, אבל אני עושה מהלכים בכיוון.

ממש עכשיו למשל, הטור הזה נכתב הישר אליכם מרחוק, אבל עם כל הלב. הפעם לא מגינת ביתי שבגליל התחתון, אלא מהדשא המוריק על שפת אגם בהולנד. טיול שנתי לטובת אסקפיזם של קיץ.

הקיבוץ אישר, אנחנו נסענו. עד היום אני זוכרת את החודש ההוא, כשהגיע תורם של ההורים שלי לטוס על חשבון הקיבוץ, וסבתא נשארה לבד לטפל בחמש הבנות.

אנחנו עקבנו באצבעות קטנות אחרי מפת מסלול הטיול שלהם, שאמא ציירה והדביקה לנו על הארון בחדר, ובכל יום ניחשנו מתי כבר יעבור החודש הכי ארוך בחיים שלנו והם יחזרו.

תובנות קטנות מחופשת קיץ משפחתית בהולנד היפה:

הגזימו כאן לגמרי עם מאריכי הרגליים. טוב, הבנו שלהולנדיות יש יופי של רגליים - ארוכות, חלקות, שזופות - אבל למה לפנק עם זה בהגזמה? ברור לכולנו שהמתנדבות תמיד יהיו יפות יותר. יאללה, אפשר להתקדם.

מגלשות מים זה לא לאמהות. אוקיי, אני אדייק. לא לאמהות פחדניות. טוב, בסדר. לא בשבילי. זה שתמרה בת שבע והיא לא פוחדת, לא אומר שאני אמורה ליהנות שם. בואו. זה סיוט. אשכרה מפחיד ולא כיף.

ועכשיו שאמרנו את זה - כן, אני אמא פחדנית. אבל אני גם משתדלת לשחרר. הינה, תראו. אנחנו בכפר נופש, והבנים מבקשים להישאר עם עצמם ולהרגיש גדולים כשאנחנו נוסעים עם הקטנה שאוהבת להיות לפעמים בת יחידה להוריה הקשישים. לא, אין מה לדאוג, אני אומרת לעצמי.

אף אחד לא יגנוב להם את הפלאפון ואת הכסף ואת המפתח של הדירה. וגם אם כן, מה כבר יש לגנוב שם? לא יקרה כלום, אין מה לדאוג, הם יתמודדו, וממילא יש שם מיליון ישראלים.

אבל רגע. הנה נקודה שלא חשבתי עליה. ישראלים. כשחזרנו הם סיפרו שהיו מכות בבריכה, בין אחד המפעילים לאחד הישראלים. ברגע הזה, שבו נגמרות המילים, אני רק מקווה שהבנים שלי נהנו מהצפייה באירוע האנתרופולוגי. לא, לא אמרתי את זה ברצינות.

מילה או שתיים על חשיבה ישראלית. ילדה ואמא מטיילות בשלווה יד ביד בכפר הנופש הפסטורלי בלב היער. איבדנו את דרכנו כי הכל ענקי כאן, אבל לא נורא. מקסימום נגיע לבית של עמי ותמי והמכשפה תטרוף אותנו. צפירות רמות של רכב קורעות לפתע את השלווה, שרק ציוץ של ציפורים מפר אותה בשגרה.

"לולי, בואי מהר, יש מכות!" אני מזרזת אותה (לא, אני לא, רק בלב). "בטח מישהו חסם מישהו והמישהו השני רוצה לצאת עם הרכב ולא יכול כי המישהו הראשון חסם אותו", אני מספרת לעצמי את הסיפור הישראלי הרגיל, המוּכר.

ואז קולטת שאלו צפירות בניגון מסוים מאוד, ניגון של שמחה. ומייד נזכרת שרק שעה עברה מאז שצרפת לקחה את הגביע, ועוד מונדיאל בא אל קיצו.
ושוב ההכרה שאני לא בארץ. ושוב התובנה שרק כך שוברים חמסין.

אבל הלב? הלב בארץ. ובעיקר בדרום, בעוטף. אסקפיזם זה לחלשים. הינה, אנחנו אוטוטו חוזרים. אין לנו ארץ אחרת.