לפעמים החיים מושכים לכיוונים ולמרחקים בלתי צפויים, מרחק אלפי קילומטרים מהבית. כך קרה לשושנה (74) ולגדעון (82) שפירא מעין השופט, שעזבו את חיי הנוחות בקיבוץ, והצטרפו כמתנדבים לפרויקט למען ילדי השכונות הנחשלות של פנום פן, בירת קמבודיה.

"הילדים קיבלנו אותנו בשמחה ובאהבה רבה". הפעילות בקמבודיה, צילום: אלבום פרטי

הכל החל הודות לקשר המשפחתי. אורַן (42), בנם של הזוג שפירא, הגיע לקמבודיה לפני 15 שנים כדי לעבוד בתחום שימור הטבע. שם הוא הכיר את דלפין (50), מי שתהיה אשתו, בת לאם שווייצרית ולאב קמבודי.

דלפין היא אנתרופולוגית, ובעת ההיא עבדה בעמותה לשימור טבע מקומי. יחד הם קבעו את משכנם בקמבודיה.

דרך לא פשוטה עברה דלפין עד ששבה למולדתה. אביה היה שגריר קמבודיה באו"ם, שם הכיר את אשתו השווייצרית. ב־1975, כשעלה לשלטון מנהיג תנועת החמר רוז' פול פוט, הוא החל לאסור את האינטלקטואלים ולהוציא להורג את מתנגדיו.

אבא אבן, שר החוץ המיתולוגי של ישראל, הכיר את אבא של דלפין משירותו באו"ם, והצליח למלט אותו ואת משפחתו לקניה. מקניה הם עברו לצרפת, משם לשווייץ, ולאחר נפילת החמר רוז' חזרו לקמבודיה.

ברבות השנים נעשתה דלפין אחראית ארצית בעמותת EYC - "העצמת צעירים בקמבודיה" - המטפלת ב־800 ילדים בארבעה בתי ספר בשכונות הנחשלות של הבירה פנום פן באמצעות פעולות חינוכיות וקהילתיות. הילדים הבוגרים זוכים ללמוד אנגלית ומחשבים, משתתפים בחוגי ספורט וריקוד, וחלקם אף עוברים סמינרים למנהיגות ולארגון קהילתי.

לצד זאת, כל התלמידים זוכים לשירות רפואי ולחינוך להיגיינה ולהגבלת הילודה. העמותה ממומנת מכספי תרומות המגיעות בעיקר מארצות הברית. בפרויקט משתתפת אוניברסיטת בוסטון.

"לפני שנה וחצי נסעתי לבדי לבקר בקמבודיה", נזכרת שושנה. "דלפין, אשתו של אורַן, הציעה לערוך לי סיור בבתי הספר של העמותה. עליתי על טוק־טוק, ועם המנהל של אחד מבתי הספר עשיתי סיבוב בבתי הספר בשכונות העוני של פנום פן. יצאתי מזועזעת.

"הייתי בהלם מהתנאים שבהם הם לומדים ומחוסר העזרה של הממשלה בנושא החינוך. בסוף הסיור הגעתי למשרד המרכזי של העמותה, ואנשי הצוות ביקשו שנבוא להתנדב עם הילדים במיזם בתחום האומנות. לא יכולתי לסרב.

"זה לא בא בחשבון אחרי שאתה רואה את המראות האלה. יצאתי משם נרעשת, וקיבלתי החלטה שאנחנו עושים את זה".

ההחלטה התקבלה, וזה טוב ויפה, אבל איך מרימים מיזם כזה, ומה הקשר לתחום האומנות? שושנה אומנם עבדה במשך יותר מעשרים שנה במחלקת ההנדסה של מפעל מיברג בעין השופט, אולם בד בבד, ובמשך שנים רבות, היא עוסקת באומנות - בציור, ברישום ובהדפסים.

הרעיון לשלב חינוך ואומנות קסם גם לבעלה גדעון, שפעל בתחום החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ במשך שני עשורים, והיה רכז ההנהגה הראשית של השומר הצעיר ושליח של התנועה בדרום אפריקה. "התחברתי מיד לרעיון שנצא לקמבודיה ושנעשה את המיזם", הוא מספר. "הקשר שלנו לקמבודיה הוא חזק מאוד".

משקיבלו את ההחלטה להפעיל מיזם בתחום האומנות ומלאכת היד, לקח להם שנה להתארגן ולאסוף חומרים. "פנינו לגופים שונים, והם תרמו לנו חמישים קילוגרם של חומרים, ובהם צמר, בריסטולים, צבעים, כלי כתיבה, מחקים אמצעי קישוט ועוד", מציינת שושנה.

"לא היינו מורגלים באיסוף תרומות, ונעזרנו בהנרי אלקסלסי מעין השופט. העזרה שלו היתה משמעותית מאוד. התרומות ניתנו לנו מגופים מסחריים, אבל גם מאנשים פרטיים.

"לפני שיצאנו לדרך הכנתי תוכנית לפעילות של שמונה שבועות, בעברית ובאנגלית, ושלחנו למנהלי העמותה כדי שיראו מה אנחנו הולכים לעשות. הם אישורו את התוכנית, והשלימו לנו מעט ציוד".

נרגשים ומתוחים יצאו בדצמבר 2017 למשימה. יום־יום הם ארזו את האמצעים שנתרמו והתייצבו בבתי הספר ללמד את הילדים מלאכת יד, החל מהקטנים בני החמש ועד הבוגרים בני ה־14. זה לא הסתכם רק בכך.

את התלמידים המעוניינים לימדו בני הזוג גם שיעורי אומנות שעתיים-שלוש אחרי תום יום הלימודים הרשמי, הנמשך שם ארבע שעות. "אלה ילדים שגרים בחושות ובפחונים מטים לנפול", מתארת שושנה, "בלי חשמל ובלי מים זורמים, ובכל זאת הם מגיעים לבית הספר נקיים ומסודרים. קשה להבין איך הם עושים את זה.

"היינו בשכונות שהעוני בהן הוא קשה, אבל הילדים והמורים קיבלו אותנו יפה מאוד, בשמחה ובאהבה רבה. הם הקשיבו להוראות, והתחילו מיד לעבוד - בלי להרעיש ובלי להפריע, בלי לצעוק ובלי להרביץ. הם פשוט עבדו. הם מוכשרים בצורה בלתי רגילה, והם רציניים מאוד".

איך דיברתם איתם?

"לא יכולנו לדבר איתם, כי הם עוד לא למדו אנגלית. היתה לנו מתורגמנית שגם עוסקת באומנות, ועכשיו היא ממשיכה את מה שהתחלנו. לילדים האלה נוסף ממד חדש שלא היה קודם בחייהם, וזה העיסוק בתחום היצירה. אף על פי שלא יכולנו לתקשר איתם בשפתם, הם היו אסירי תודה והביעו את זה בחיבוקים. המפגש איתם היה מרגש מאוד".

הם יצרו מדמיונם דברים שלא ציפית להם?

"לא. הם אף פעם לא נפגשו עם המדיה הזאת, ולכן הם עבדו בהתאם להנחיות שלנו. ובכל זאת היה להם מקום לביטוי עצמי. לדוגמה, כל אחד מהם קיבל מאיתנו חולצה, והיה צריך לצייר, להדביק ולתפור עליה מה שהוא רוצה, ולבוא איתה לאירוע סוף השנה שארגנה העמותה. זה היה יצירתי מאוד.

"היו שם ילדים שעבדו וציירו בצורה מעוררת התפעלות ממש. אני חושבת שאילו היתה להם הזדמנות נאותה, הם היו בהחלט מתפתחים לרמות גבוהות בתחומי היצירה והביטוי העצמי".

"מפגש מרגש מאוד". שושנה וגדעון שפירא במהלך הביקור, צילום: אלבום פרטי

ילדי השכונות מתחנכים במוסדות העמותה, ובכל שנה עם סיום שנת הלימודים מגיעים לקמבודיה נציגי אוניברסיטת בוסטון, ובוחרים מספר בוגרים הנשלחים לארצות הברית ללימודים באוניברסיטה הנחשבת.

הלימודים נמשכים שנה בתחומים שונים, ורבים מהבוגרים חוזרים למולדתם ומשתלבים בעבודה בעמותה עם התלמידים הצעירים.

"בחזון של העמותה", מספרת שושנה, "הם רואים את הילדים שמתחנכים במוסדותיה כמנהיגות החדשה של קמבודיה, שהיא מדינת עולם שלישי מובהקת עם הרבה שוחד ועוני, ומצד שני, עם קניונים מדהימים ורמת חיים גבוהה למי שיש לו כסף".

הסברתם להם מהיכן אתם מגיעים?

"לא. הם בכלל לא ידעו מה זה ישראל, וכמובן שלא מה זה קיבוץ. זה היה בלתי אפשרי להסביר להם מה זה קיבוץ, כי זה עניין מורכב. יש פער גדול כל כך בין צורת החיים שלהם לזו שלנו, שקשה לבטא את זה במילים שהם יבינו. הם גם ילדים קטנים מדי. הדבר היחיד שחלק מהם ידעו זה שישו חי בישראל".

גדעון הוסיף שהאווירה בקמבודיה מיוחדת ובולטת לטובה. "הם לא מנדנדים לך, לא רודפים אחריך ולא מבקשים כסף. הם אנשים נעימים שקל להתחבר אליהם. הילדים שפגשנו בבתי הספר היו הפנינה של המבצע הזה. נהנינו מהמפגש ומהקשר שנוצר איתם.

"היה לנו נעים כל כך איתם, שפשוט התאהבנו בהם. הכל הלך איתם בקלות. זה לב העניין. המפגש עם הילדים היה תענוג אחד גדול. כשרואים מאיזה משפחות עניות הילדים האלה באים, לומדים להעריך יותר את החינוך שהם קיבלו ואת עבודת העמותה".

אחרי שהכרתם אותם, מה אתם חושבים עליהם בהשוואה לבני הקיבוץ?

שושנה: "קודם כל, לעומת הילדים בישראל - ובהם בני הקיבוץ - הם ממושמעים מאוד, לא צועקים ולא מפריעים. הם יכולים לשבת שישה על ספסל קטן ולהסתדר עם זה, לעבוד בשקט ולהעביר את הצבעים זה לזה, בעוד שאצלנו מיד מתחלים לדחוף, לצעוק ולחטוף את הצבע שכל אחד רוצה. המורים שם לא מתעסקים עם בעיות משמעת".

גדעון: "הילדים בקמבודיה הם קשובים, נעימים, אסירי תודה ומתנהגים למופת. הם גם מביעים את התודה ואת ההערכה שלהם כלפי המבוגרים והמחנכים. יש מחוות שקשורות לבודהיזם, כמו הרמת ידיים וקידות, שאצלנו לא קיימות.

"למחוות האלה יש משמעות של שוויון, של הערכה ושל מתן כבוד. אצלנו זה לא קיים, אבל זה לא אומר שהנוער שלנו טוב פחות.

"גיליתי שם דמיון בין הערכים שהעמותה מקנה לילדים, לבין התפיסה שהנחתה אותי בחינוך הקיבוצי. העמותה מחנכת את הילדים ואת הילדות לקחת אחריות על חייהם ולגלות מנהיגות כלפי הקהילה.

"גם אני מאמין שצריך לטפח מנהיגות ולאפשר חופש פעולה לכל ילד שמביע נכונות לקחת אחריות. זה נכון הן בנוגע לפעילות בחברת הנעורים בקיבוץ, והן בנוגע לפעילות בתנועת השומר הצעיר".

אנשים ששמעו מבני הזוג על המיזם לפני יציאתם אליו, הגיבו בהתפעלות. "לא הלכנו להציל את העולם", מצטנעת שושנה, "הלכנו לעזור ולתת משהו משלנו שיכולנו לתרום".

איך הגיבו בקיבוץ כשחזרתם?

"הצגנו את הפעילות שלנו בקמבודיה בערב מיוחד בפני חברי הקיבוץ, ואנשים היו נרגשים מאוד לאחר ששמעו אותנו. הם ידעו שנסענו לקמבודיה כי יש לנו שם בני משפחה, אבל לא היו מודעים למה שעשינו שם. התגובות היו חיוביות ותומכות מאוד".

עכשיו, אחרי שנחשפו לפעילות העמותה ולאפשרות לסייע במשהו לילדים בקצה השני של העולם, החליטו שושנה וגדעון שפירא לאסוף כסף ולשלוח אותו לעמותה בקמבודיה, כדי שתקנה בו טוק־טוק גדול שישמש להסעת הילדים לבדיקות רפואיות ולטיפולים, ולהסעת האימהות לבדיקות הריון ולטיפולים רפואיים.

הדרך שלהם לעשות זאת היא להופיע בקיבוצים בהרצאה שבה הם מספרים על קמבודיה ועל מיזם האומנות שלהם. התשלום בעבור ההופעה מוקדש כולו לסיוע לעמותה בקמבודיה.