קוריאה הצפונית. די בצמד המילים הללו כדי להצית חשש. כל מה שתקראו כאן הוא התרשמות של אורח לרגע (תשעה ימים לשם הדיוק) בדיקטטורה ההולכת ומשנה את פניה. אף על פי שמדובר במסלול הדוק "מטעם", היה זה ביקור מרתק. ממש!

רמת הפשיעה מהנמוכות בעולם. שלח וחייל קוריאני, צילום: אלבום פרטי

גלגלי המטוס של אייר קוריאן, האל־על של קוריאה הצפונית, צווחו קלות והעלו אבכת עשן עת התמזגו עם המסלול בבירה פיונגיאנג. נמל התעופה הבין־לאומי והמודרני להפליא סונאן הוא שער כניסה למדינה חוצנית.

"הכי רחוק מכדור הארץ על פני כדור הארץ - מציאות אלטרנטיבית", היטב להגדיר זאת מדריך הטיול אברהם תשח, פעם שביעית בחלקת המסתורין הזו.

בתוך רוב אסייתי מובהק הגחנו אל השרוול - עשרה ישראלים בגיל ממוצע הנושק לשבעים, כאלו שהשריטה המשותפת להם בקו האופי היא הסקרנות (המכריעה כל חשש).

מעט דרוך נשרכתי בתור המזדחל אל אשנב ביקורת הגבולות. בידיי הטפסים שבהם מילאתי פרטים מייגעים: ימי שהות, מקום לינה, הצהרות על מטבע חוץ ועל אחזקת חומר פרסומי - חוברות, ספרים וכולי.

דחלילי שרד מנהלים את הטקס. מדים בכחול, בחאקי או בשחור, כפתורים מוזהבים. מהמעט שנשאתי במזוודתי הקטנה היה דווקא "תיקון אחר חצות", ספרו המעולה של יניב איצקוביץ, מוקד התעניינות.

זה נלקח אחר כבוד לדוכן הביקורת לחקירה. חשש מדבר תועבה או השחתת מידות טבוע בהם. הפכו בו והפכו, תוהים על הכתב ההזוי. שמחתי בשובו.

קים, מדריכתנו המקומית, המתינה ביציאה מנמל התעופה. באוטובוס המתינו עוד ארבעה: לי, מדריך מוסמך אף הוא; סון, צלם וידיאו מתעד המסע; צ'אנג, בתפקיד לא מוגדר; וצ'ה, נהג האוטובוס.

טרם יציאתנו לדרך נפרשו בפנינו מצוות "לא תעשה": לא לצלם לובשי מדים, מחנות צבא, מחסומי דרכים וכולי; חל איסור על שיטוט בלא ליווי; אין יציאה עצמאית מהמלון. האח הגדול פוקח עין, ואינך יודע מי מהרביעייה הנ"ל הוא הקדקוד הגדול.

קים, אנגלית טובה בפיה, שבה ומבקשת שלא נחרוג מדל"ת אמות. אתרי הטיול ידועים. אין שלוף. ביקור בבית פרטי, שיחה עם חקלאי בשדה או ביקור בכפר אינם מתאפשרים. ואכן, איש מאיתנו לא זכה לשוחח שיחת חולין עם עובר אורח. הכל מנוילן.

אין להם ארץ אחרת

בתום מלחמת קוריאה (1953-1950) הוכרזה פיונגיאנג בירת הצפון. כשלושה מיליון תושבים חיים בה כיום.

שדרות רחבות, מונומנטים עצומים - שער ניצחון ושער ידידות (לאחות מדרום), אצטדיון "אחד במאי" (150 אלף מושבים - הגדול בעולם), מלון ריוגיונג (נשקף מכל מקום), מוזיאונים ומוסדות ציבור רבי־קומות מרשימים.

דופק החיים איטי, שונה מכל כרך בסדר גודל דומה. בשש בבוקר מושמעת מנגינה ברחבי העיר. קום בחור עצל וצא לעבודה. חלופה לפעמוני כנסייה או לקול המואזין.

הנעימה נוסקת עד לחלון חדרי בקומה השלושים של מלון קוריו. ברחוב אף לא טיפת אלימות; הרמת קול לא פגשנו, גם לא חלילה פושטי יד; בחלונות הבתים אין סורגים.

רשתות תחבורה ציבורית פרושות ברחבי העיר - אוטובוסים, חשמליות ורכבת תחתית. התנועה בשדרות הרחבות דלילה מאוד. העיר נקייה, הלוואי עלינו, וירושלים על ראש שמחתי.

הגברים לבושים בחליפות אפורות, כהות. נעליים מצוחצחות, סיכה אדומה מעטרת את חזם, ובה טבועים פני המנהיגים הנערצים. חפצתי באחת כזו. למזכרת. לבוש הנשים מגוון מעט יותר, אך הכול משדר פשטות. מעט חנויות. קניונים אין.

קווי דמיון נשרכים אל ימי ראשית קיבוץ. לקום בבוקר לעבודה, לבצעה כמיטב היכולת ולשוב הביתה בשלום. דאגות (כלכלה, חינוך, תרבות וכולי) הן נחלת המקצוענים.

כך זה כאן, המדינה דואגת לצרכיך - לימודים, דיור, מזון, תחבורה, תרבות. חופשת לידה של שמונה חודשים ובריאות חינם. מס הכנסה אינו מוּכר בז'רגון.

גלגלי ההיסטוריה לא היטיבו עימם. מונגולים, מנצ'ורים, סינים, יפנים ואמריקאים הקיזו דמם. די להם במלחמות. קים איל־סונג, נשיאם ומנהיגם הנערץ, הנחיל לאומה מתווה אידאולוגי ייחודי, ג'וצ'ה שמו. המשמעות: אין לנו ארץ אחרת, ואין על מי להיסמך.

התמונות מלוות את הנתינים באשר ילכו. אבות האומה, צילום: אלבום פרטי

אם אין אני לי - מי לי? "עמוד האש" (150 מטר גובהו), לפיד תזכורת לג'וצ'ה, מיתמר מגדת נהר טאדונג רחב־הידיים הזורם בלב הבירה. על פיו יישק דבר, ולאורו חיים.

קריסת ברית המועצות, התברגנות סין והשינויים בקובה החריפו את תחושת בדידותם. כנגזרת מהחזון בנו הצפונים צבא אדיר של כמיליון חיילים. לובשי המדים עוסקים גם בחקלאות, בבניין, בסלילת כבישים ועוד. הפטריוטיות זורמת בעורקיהם.

לחלץ פיסת חיוך משוטרת תנועה

מרגע נחיתתך לוקח אותך שיר ההלל לאבות האומה באישית לוחצת. תמונות השניים - הנשיא קים איל־סונג ובנו היו"ר - מלוות את הנתינים באשר ילכו.

השליט הנוכחי קים ג'ונג־און נעדר ממצג הסגידה, שכן הוא עודו בין החיים. השניים מעטרים כל מבנה ציבור. במקומות רבים הם חוגגים בציורים גדולים או בפסלי ענק. העם רוחש להם כבוד אמת.

באתר ההנצחה "מנסודה" מתנשאים פסלי ברונזה שלהם לגובה 22 מטר, כגובה האסם בשדה נחמיה. הביקור באתר נפתח בקידה עמוקה. ברומא נהג כ... מילא, שיהיה.

הלוגו הלאומי, פטיש מגל ומכחול, משולב ברבים מהפסלים. בכל עיר או כפר ניצב במקום בולט אובליסק גבוה ובהיר, ועליו נכתב באותיות אדומות: "מנהיגינו הדגולים קים איל־סונג וקים ג'ונג־איל ילוו אותנו תמיד".

הכבישים הבין־עירוניים רחבים, ארבעה נתיבים. מספר כלי הרכב, ילד יספרם. תחזוקתם לא משהו, אך בעיניי עדיף כך על "עומס מבית ינאי עד מכון וינגייט". בשדות הנמתחים לאורכם נראים החקלאים - כפופים, ביד מעדר זעיר, מנקבים חורים בקרקע ומטמינים זרעי תירס.

שוורים גוררים מחרשה. על מזח יצוק בבטון רכונים מְגדלי צדפות. בידיהם הם מפרידים בין השלל לרשתות. חקלאות ממוכנת - במשורה. הצילום, אף של הקִדמה, נאסר עלינו. חלקות שדה ומטעים אינם מוקפים גדר.

רמת הפשיעה היא מהנמוכות בעולם. בצמתים נעדרי הרמזורים ניצבים שוטר ושוטרת כחולי מדים, בחגורה ובקסקט לבנים. עמידתם מתוחה. שפת גופם מריונטית. כך הם שולטים במרחב. הפניית ראש חדה ימינה בשתי פעימות, משם חזרה למרכז, ועוד שתי פעימות שמאלה. מבע קפוא.

אחת כזו, דווקא חיננית, עשתה משמרת לא רחוק ממלוננו. לחלץ פיסת חיוך? אין מצב. גוש קרח. ממרום מושבי באוטובוס צילמתי אותה. יומיים לאחר מכן הפרחתי לעברה נשיקה. קלטה וחייכה. נסדק הקרח. מתת חסד מלבבת.

באחד הבקרים חוללו עשרות נשים לבושות חג בכיכר גדולה. קשת גוונים נהדרת. ריקודי זוגות. את הנייד מסרתי לאחד מחבריי לקבוצה, שיתעד. נטמעתי בין המחוללות, מחליף בת־זוג ומשתלב. חוצפה ישראלית. צעדים פשוטים. מגע אנושי הכי קרוב שהתאפשר.

ואיך אפשר בלי לאכול משהו? קימצ'י, נתח כרוב מתובל בנוזל אדמדם חריף, הוא המתאבן הלאומי, והוא מוגש בכל ארוחה. למרות אהבתי לאוכל סיני, זה הקוריאני לוקה בחסר. על קינוח למשל לא שמעו, ואני - בלי תמר מתוק בסיום הארוחה - אין לי חיים. הבירה המקומית דווקא טעימה.

מה שכן אפשר לייחל לו וללמוד מהקוריאנים הוא נושא החינוך. מה שראינו היה מעורר קנאה צורבת. במתנ"ס שאליו נלקחנו אחר כבוד ראינו שיעורי מחול, נגינה, רישום, ציור ברקמת משי, כיתות מחשב, מדעים ועוד. פעילות ברמה גבוהה, והכל - איך לא - חף מתשלום.

ארמון הילדים הבין־לאומי מנגיונגדה, פסגת החלומות, שוכן לחוף הים. חייבים לראות כדי להאמין. מצטיינים, גם ממדינות באפריקה ובאסיה, חוגגים שם - 5,000 ילדים בו־זמנית.

מגוון הפעילויות בלתי נדלה: ספורט ימי, סקי בעונת החורף, באולינג, בישול, מוזיקה, ריקוד, משחקי מחשב, קולנוע (תלת־ממד), אודיטוריום עצום ומתקנים חלומיים. הניקיון מדהים, ובכל שוררת אווירה של סדר ומשמעת. מילדות הם מתוכנתים. הצעידה בזוגות, בשלשות או ברביעיות דבוקה לדי־אן־איי.

בתחילת סיורנו שם עצרנו לצד אגם מלאכותי. עשרות בני נוער, בנות ובנים בלבוש אחיד, חתרו בסירות. בפרץ נעורים החורג משליטה, מלווה ברכינה ובהושטת רגל אל קערית סירה, הרהבתי עוז. "אפשר?" שאלתי בפנטומימית תוך כדי שאני קובע עובדות.

"תפאדל", הפתיעה מחוות היד. גלשתי אל הסירה, אחזתי במשוטים והצטרפתי למשט. באחת הייתי לסלב. הילדים נקבצו לחזות בפלא. זקן דקיק חותר במיומנות, זכר לימים רחוקים בבריכות הדגים.

אמת או בדיה?

אין־ספור "עובדות" על קוריאה הצפונית פורסמו במערב. אחת מהן עוסקת במטרו של פיונגיאנג. האגדה מספרת כי בכל עת שמגיעים תיירים לתחנה במטרו, מרכזים השלטונות אלפי ניצבים למיצג פעילות תוססת ברכבת התחתית. בדיה מצוצה מהאצבע. בעיניי חזיתי.

כך באשר להרחבה הקהילתית שעליה עוד אספר. לך דע, שהרי צל של ספק נכון כי יישמר בקצה אונה. תחנות המטרו מעמיקות חדור. סביר כי במדינה רדופת חרדה קיומית יועידו לתחנות הללו משימות נוספות, כמו מקלט להמונים למשל. מה רע?

פרשת אוניית הריגול האמריקאית פואבלו הכתה גלי צונאמי בחורף 1968. חיל הים הקוריאני השתלט אז על הספינה ושבה את צוותה. גלי האשמות הוטחו משני הצדדים. לאחר חודשים שוחרר הצוות.

האונייה עודנה קשורה למזח, משמשת מוצג במוזיאון המלחמה המרשים. לתומי צילמתי תלמידים עולים בכבשׁ לסייר בספינה. התבקשתי לחדול מצילום. רק לאחר שהתעקשתי - "הלו! זה שיעור מורשת" - ניאותו.

מעליות המלון הן צמתים להחלפת מידע בין התיירים המעטים הפוקדים את המדינה. כך למדתי כי ארגוני סיוע הומניטריים פועלים במדינה זה עשרות בשנים.

בסתיו הקרוב יחגגו 70. פיאונגיאנג, צילום: אלבום פרטי

מרופא אמריקאי המתגורר בצפון קרוליינה למדתי על תמותה - בעיקר של תינוקות ושל ילדים - בשל זיהום במים. "גם בבתי החולים כאן, בבירה", השלים מידע, "המים אינם ראויים לשתייה".

בקרבת הבירה הוקם קואופרטיב חקלאי, דגם לעתיד לבוא. "יש כבר כמה כאלה", סיפרו מארחינו. המטרה - השוואת רמת החיים של החקלאים לזו של בני העיר.

הבתים נאים, הסביבה מטופחת, ויש מרחבים ציבוריים - צרכנייה, גני ילדים, חדרי לימוד, מגרשי משחק, גינה ציבורית. מהשדות המקיפים עולה ניחוח של קִדמה, וכך גם מאזור החממות. לו יהי.

בסתיו הקרוב יחגגו שבעים למדינה. האירוע המרכזי ייערך באצטדיון "אחד במאי". החזרות מתקיימות במקומות שונים בעיר. קבוצות אנשים בתלבושת אחידה מְתרגלות לקראת האירוע חודשים טרם.

בתור מי שצפה כמהופנט באירוע קודם, התחלתי להבין כיצד מניעים מאה אלף איש בדיוק מרבי, בהרמוניה מהממת של צבע ומקצב. כאזרח העולם החופשי אינך יכול להימנע מתהייה: האם הם עושים זאת מבחירה? פטריוטיזם צרוף או צו עליון, אולי לא כתוב, אך מובן?

משאלת הלב הנוגעת לאיחוד בין הצפון לדרום, כך התרשמתי, מקננת בלבבות. קוריאנים משני צידי המתרס מייחלים לפיוס המתבקש. בזמן טיולנו התקיים המפגש ההיסטורי המרגש בין מנהיגי שתי הקוריאות.

קים ג'ונג־און עשה היסטוריה כשחצה את הגבול והיה למנהיג הראשון של הצפון (מאז 1953) שערך ביקור רשמי אצל השכנה מדרום. המנהיג הצעיר נטע תקוות כשפסע יד ביד עם מון, נשיא הדרום. הוא חרג בכך מדרכם של אביו ושל סבו. אחרי כן, כבר יודעים כולם, הצטרף גם טראמפ לחבילה.

סוף דבר: יצאנו את קוריאה בגבולה היבשתי עם סין. כחמש שעות הפליגה הרכבת מפלנטה הזויה אל מרחב מוכר. מעידן לעידן. בעיר סונגונג שעל נהר היאלו הגדול, החוצץ בין המדינות, בלמה הרכבת. תחנה האחרונה טרם חציית הגבול. זיק של מתח ניעור.

מראש נאמר שידענו כי תיערך בדיקה בכלינו. אל הקרון עולים לובשי מדים. אלו בחאקי אוספים דרכונים, להחתמה טרם חציית גבול, כמקובל. הכהים מתמקדים בכבודה. אחד־אחד נתבקשנו לפתוח מזוודות. שלי קטנה מאוד. מתחת לבגדים נחה מחברת. דפים צהובים, ובהם ראשי פרקים וחוויות.

בכיסי הנייד ובו קטעי וידיאו וצילומים, מהם אחדים ללא תעודת כשרות. נדרכתי. מילדות טבועה בי תכונה נבזית של בדיקת גבולות, של הליכה בשול, על הקצה, ניסוי על הקשׂקשׂ. מקדם ההיסטריה חוגג. מחיטוטם במצלמות חבריי לקבוצה הבנתי כי צוות הבודקים מחפף. נשמתי לרווחה. צלחתי. עדות היותי לא נפגמה.

כמעט ונשלם. הרכבת צופרת ושבה להתגלגל. אנו נפרדים מתמונות השליטים, אבות האומה, חוצים את היאלו על גשר ארוך, עורק חיים מרכזי לקוריאה הצפונית, בואך סין. לצידו נמתח גשר דומה, קרוע בלב הנהר. זהו "הגשר המופצץ", עדות מרשיעה למלחמת קוריאה.

לצד המסילה בכניסה לעיר דנגדונג (סין), ניצב דום צמד שוטרים סינים, מכבדים את הרכבת בהצדעה. זהו, יצאנו. מי היה מאמין שכך - שאותה סין, שאך לפני שנים מעטות הטילה מורא, תביא תחושת הקלה? איך שגלגל מסתובב.