באותו בוקר ישב ניר יציאה בביתו ושתה את הקפה שלו. כרגיל, שתיים סוכר ובלי חלב. הוא תהה איך במצב מסובך כל כך הוא מצליח להישאר שפוי.

שני מוקדים של שרפות ענקיות שנגרמו מעפיפוני האהבה העזתיים. צילום: מוטי ברק

רק לאחרונה נאלצה אשתו חן, רק בת 32, לעבור כריתת שד בעקבות הסרטן שהתגלה אצלה; והשבוע נפלה בתו הגדולה שונית בטיול ושברה את רגלה; ובתו השנייה מיקה אובחנה כדיסלקטית.

רק לימור בת החמש היתה "שלמה". הוא הביט בה מהחלון רוכבת על אופניה ליד ביתם בן חמשת החדרים בקצה הדרומי של שדה טעות שבחבל אשכול.

מבטו נדד הלאה, לעבר האופק, ושוב קדרו פניו. שדה החמניות שלו, שהשתרע על פני 6,000 דונם, כמה קילומטרים מהיישוב לכיוון הגבול, מעולם לא נראה עלוב כל כך.

המשקיע שגייס ניר, איש עסקים כוחני מהצפון, הסיר בתחילת השבוע את ההשקעה שלו בשדה, אף על פי שהיה נראה שהוא הולך איתו עד הסוף.

איציק שיזף, בן המקום, ומומחה חקלאות בעל שם עולמי, הסתכל לניר ישירות בעיניים ואמר לו שאין טעם לעלות על השדה ולקצור אותו רק כדי לגלות שם גרעינים עלובים וכמעט ריקים מתוכן.

בלית ברירה החליט להרים טלפון לנושה שלו. אולי הוא במצב רוח טוב היום, קיווה בינו לבין עצמו.

"היי יתיר, זה ניר. מה נשמע?"

"מהגזרה שלך נשמע גרוע. עפים אצלכם עפיפוני אהבה בוערים, יורדים עליכם עוד פעם טילים. אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אם בתוך חודש-חודשיים אתה לא מתרומם עם משהו מהגידולים שלך - אנחנו נמנה כונס נכסים ותצטרכו לפנות את הבית או למכור אותו. שתי מכוניות יש לכם, קצת כסף בבנק בחסכונות שאפשר לשבור, ואתם בחוץ".

"אתה לא יכול לחכות לגידולי תפוחי האדמה של הסתיו? מה זה, אתם חיות? לא מבינים שכנימה מחורבנת רמסה לי את כל היבולים?! בחייאת! תן צ'אנס לבן אדם לצאת מזה!"

ידו הנרגשת של ניר דפקה על השולחן, והקפה נשפך על המפה הלבנה. "פאקינג שיט", מלמל ניר. "מה אמרת?" 'שאל הנושה. "לא משנה", השיב לו ניר. "לא־לא, תגיד. תוציא את זה עליי.

"ממש כיף לתת הלוואות לחקלאי שלא יודע את האחריות ואת לוח הזמנים להחזרת שניים וחצי מיליון שקלים; שהוא עצמו התפתל בכיסא מולי כדי לשכנע אותי שהגידול שלו יצליח כמו זכייה בלוטו ו..."

"אין כלום, כי לא יהיה כלום, כי לא היה כלום".

"מה אמרת? אפס ויתורים, ניר יציאה. כונס נכסים בצו בית משפט בתוך שישים יום, ומצידי תגדל את תפוחי האדמה שלך בסתיו בגינת הדירה השכורה החדשה שתהיה לכם. אולי זה באמת יוציא אותך ואת המשפחה שלך מחבל אשכול הארור הזה, ותחיו יותר טוב כישראלים. ביי־ביי לך, אדיוס!" טרק הנושה את הטלפון.

ניר קם. אפילו לא אסף לכיור את כוס הקפה ההפוכה. הוא ידע לאן הוא צריך ללכת.

× × ×

"חן? את עדיין ישנה?"

"לא מתוק, רק מנמנמת. מה קורה?"

"חזרו הבדיקות?"

"עדיין לא, אולי ביום שישי".

היא התהפכה על גבה. יפה היתה. ניר שם יד על שדה האחד.

"זה נעים לךְ?"

"מאוד, יקירי".

"רוצים לעקל לנו ת'בית ואת המכוניות וכמה תוכניות חיסכון. אני לא יודע מה לעשות. השׂדה. הוא לא יניב אפילו את החזר ההוצאות של התשלום לקומביינים של סלים מרהט, שהוא חבר ואפילו היה מוכן לעשות לי הנחה משמעותית השנה.

"תביני... אני הייתי צריך במצב תקין, לולא הכנימה האסיאתית הזו, להרוויח ממש בשלב הזה... האחרון... בקציר... שישה או שבעה מיליון שקל ולהחזיר ל..."

ניר טמן את ראשו בבטנה של אשתו. היא שמה יד על ראשו וליטפה את שערו. "אתה יודע שבבארי, בסופה, בעין השלושה, בכיסופים, במפלסים, בכפר עזה ובעוד שלושה קיבוצים נשרפו שדות ויערות איקליפטוס בקנה מידה מפחיד? אני חושבת על זה ו..."

"מה זה קשור בכלל?!" הרים את ראשו לעברה בעיניים עייפות.

"אולי זה קשור", אמרה. "אני נוסעת לנתיבות לסידורים, תאכיל בצוהריים את שונית". היא קמה וסידרה את שׂערה, ולקחה ממתלה הקיר את מפתחות מכוניתה.

"חן' מה יהיה אם התשובה של הבדיקה תהיה הפעם חיובית?"

"מה נעשה? נכרות את השד השני ונטוס לפלמה דה מיורקה לבלות ולעשות שם סקס מטורף אחרי שכל זה ייגמר".

"את מתוקה".

"חייבת לצאת, יש לי משהו דחוף לעשות בעיר"

ניר נשאר בחדר השינה, ועל רקע קולו המלחשש של מאוורר התקרה הוא שמע את אשתו צועקת לו מבחוץ, "נירו, שים את מפת השולחן לייבוש על החבל; אני אכבס אותה כשאחזור".

× × ×

היא עברה בין כמה חנויות של חומרי בניין, קנתה ניילונים, חוט דיג, כלונסאות עץ, פח מתכת קטן, שק יוטה ועוד חומרים עבור משהו שהיה בראשה, מעין סטירת לחי מצלצלת שהיא רוצה לתת לחיים האלה, הקשים כל כך.

כשחזרה הביתה, הביאה בחשאי את כל שקיות המוצרים שקנתה לסדנת העבודה של בעלה. היא סגרה את הדלת, ויצאה רק כעבור שעתיים ואחרי כמה שיחות שלא נענו.

בלילה, בעוד ניר ישן, היא קמה להשלים את מה שהחלה. היא לקחה את הדברים שהכינה בסדנת העבודה, והעמיסה אותם על רכבה. היא נשקה לכל אחת מהילדות, ויצאה אל החלקות המרוחקות והמקוללות של בעלה דרך כביש העפר המוכר.

למרות האפלה היא נהגה באורות חניה, לא כאלה שיזהו אותה מרחוק. כשעצרה בפאת שדה החמניות האפל, העלוב ומוכה הכנימה האסיאתית - שקטלה את תנובתו כשטן ערירי ודורש רע - היא חשה את כיוון הרוח בידה.

כשנדלקה שם אש בכמה מוקדים, היא הניחה את העפיפון כך שיישאר חצי שרוף. החצי השני יישאר כעדות לרשע הפלסטיני. לא היו לה חרטות. אבל בנסיעה המהירה הביתה החלו הדמעות לזלוג על לחייה. אלה הפכו לבכי כבכייה של ילדה הזקוקה לאביה.

× × ×

"החמניות, כפי הנראה, הן צמח דליק במיוחד. לא היה לנו סיכוי לעצור את זה", אמר מפקד כבאות אופקים לכתבת הצעירה שראיינה אותו בשטחים השרופים של חקלאי אחד, ניר יציאה, שחיכה בתורו לראיון קצר כפי שהתבקש ממפיקת השידור המיוחד בדרום הבוער. בכל זאת, מדובר בשרפת ענק שחיסלה שדה עצום של אלפי דונם.

"מר יציאה, האם תזכה לפיצוי הולם ממדינת ישראל על ששת אלפי הדונמים שלך שעלו באש?" שאלה הכתבת והגישה לניר את המיקרופון. המצלמה הופנתה לעברו, ולשם שינוי הוא נראה מעודד משהו.

"דינה, קודם כל זה שמונת אלפים דונם ולא ששת אלפים, ואני תקווה שהמדינה תפצה אותי על ההפסד העצום של הגידול היקר הזה, שחיכיתי לו חודשים ארוכים, וטיפחתי אותו כדי שיניב רווחים, כמו שכל חקלאי בר־דעת עושה".

הכתבת תהתה על בת־הצחוק שזיהתה בפניו השזופים של ניר. היא רצתה לשאול עוד שאלה, אך מישהו מהצד העיר את תשומת ליבה לכך שיש כבר עוד שני מוקדים של שרפות ענקיות שנגרמו מעפיפוני האהבה העזתיים.

הנושה ישב מול הטלוויזיה ולא האמין למראה עיניו. ניר, זה שרק לפני כמה ימים התחנן בפניו שיעזור לו, מככב בשידור המיוחד. "שמע, יש לנו קייס מול המדינה", אמר לעורך הדין שלו בפתח שיחת הטלפון.

"ניר יציאה הפסיד כנראה בשרפה שדה חמניות מניב שעמד לספק לו פרנסה לעוד חמש שנים. אנחנו יכולים להוכיח את זה. תתקשר לבטל את כונס הנכסים ותפגוש אותי בשמונה וחצי בקפה כדי לחסל את התביעה נגדו. אנחנו נעזור לו... חוקית... מורלית... רגשית... לקבל את כל הכסף

"זה ייתן לו צ'אנס אמיתי וחדש לגדל גידולים מוצלחים יותר בעתיד. כן. אני מתכוון לכל מילה. שמונה וחצי בקפה, ותביא את כל הניירת. שנזרוק למגרסה".

× × ×

הקבבים כבר היו על האש, והשתייה נמזגה לכוסות. ניר הספיק ללגום חצי בקבוק מהיין שהונח על השולחן. "חן, ילדות, אני רוצה להגיד משהו: אימא שלכן קיבלה היום תשובה מהבדיקה, והיא נקייה! אין, ולא יהיה לה, סרטן בשד השני, שאני אוהב כל כך. בנות, אתן שומעות? אמא כבר לא בסכנה, וזה סופי!"

ניר נשק לכל אחת מבנותיו ואחר כך נשק לאשתו.

"אבא, נכון שהפלסטינים שרפו לנו את השדה וזה בעצם לא היה כל כך רע למשפחה שלנו?" שאלה שונית, הבת הבכורה.

"איך את יודעת?"

"איך אני יודעת? החברים אמרו לי היום בכיתה, אנא עארף".

"יש דברים שהם בידי האל ואין לנו ממש שליטה עליהם", אמרה חן בעודה לוגמת את היין האדום לגרונה. היא הביטה סביב בביתם המואר, בחצר שכה אהבו לטפח, בגינתה, בבנותיה הנהנות מהאוכל, בבעלה שהביט בה במבט מוזר. היא חייכה.

"חן, את תמיד היית אתאיסטית", אמר ניר. מה זה הדיבור החדש הזה על אלוהים?"

"כמו שהבת שלך אמרה קודם - אנא אערף? ככה גם אני היום".

"טוב, אז יש לי אשה לא צפויה".

"לא חיבקת אותי מספיק היום", התחנחנה חן, "אתה רק מדבר כל הזמן".

לאור נרות ליל שישי רקדו ניר וחן סלואו כמו פעם. הם התנשקו בלהט. "איכס, הם מתנשקים" אמרה הקטנה בבנות. שתי אחיותיה צחקקו, אך ידעו ששנתן תהיה ערבה הלילה, יהיה מה שיהיה.