בעבודת דוקטורט כותרתה "שינוי בקיבוץ, עיון ספרותי פילוסופי", בדקתי אם בכתיבתם של סופרים קיבוציים מוקדמים ניתן לחזות תהליכים עתידיים בקיבוץ. לנתן שחם, שהלך לאחרונה לעולמו, ושכתב לאורך שלושה דורות, מקום חשוב במחקר על "חיזוי" השינוי בקיבוץ.

היה ממניפי דגל הדיו. שחם, צילום: דוד (דדה) עינב

מיצירתו של שחם עולה כי הקיבוץ הוא מקום שבא לשרת את חבריו, אפילו אם מילוי צרכי החבר בא על חשבון החברה. שחם אינו קורא לפירוקו של הקולקטיב, אך שימורו כרוך בעצימת עיניים והימנעות ממחויבות נוקשה ל"אמת הקיבוצית", וזאת בשנות החמישים המוקדמות.

כך למשל, הסיפור "זוג אופניים" שנכתב בשנות החמישים הוא סיפור מייצג בו מרוכזים מספר רב של קונפליקטים וביטויים מטרימים לשינויים מאוחרים.

ילד בן קיבוץ, קטן קומה וחלש, "...השרוי בתחרות מתמדת על נכסים והשפעה" מפציר בהוריו לקנות לו אופניים כמו שיש לכמה ילדים אחרים. האב עונה שהאחרים קיבלו מתנות מקרוביהם ושהוא אינו מוכן להזדקק לקרובים.

אולם, "..הילד רואה אחרים שאינם מקפידים כדי כך". מה לעשות, נאנח האב: "ילמד הילד שאביו איננו מאותם שמתעלמים מערכי-היסוד, מטיפים לעיקרי הקיבוץ ועושים שקר בנפשם...". האב פונה אל המורָה של בנו שתפעל בדרכים חינוכיות כדי שהילדים יָחלֵקו את אופניהם עם חבריהם. זו עונה כי ניסו וכשלו.

המורה רומזת לאב כי  "צריך לתת יותר אהבה לזקוקים לה; אחרים די להם ביושר", אמירה מתריסה במרומז כנגד מושג השוויון החלוקתי-הקיבוצי של השפה הנורמטיבית. אולי יש דרך להשיג כסף לרכישת האופניים, אם ידרוש האב מענק שהתקבל בקיבוץ בזכות שכלול שלו את מקצרת-הירק.

זה מענק "שמִן הראוי שיכנס לקופה הכללית", לדעת האב. אך אשתו חולקת עליו. הכסף "שנפל מן השמיים" אינו שייך לקיבוץ. המתח ביניהם גואה והאשה "מבקשת ממנו לשלם את מחיר אהבתו. שיחטא לו קצת כלפי הציבור למען בנו ויקנה לו במאה לירות את הערכת אשתו".

המורה משתפת פעולה וממליצה בפני ועדת החינוך להחליט ש"בהתחשב במצבו של הילד" כדאי שההורים יקנו לו אופניים.

מהסיפור נראה שמערכת החינוך הקיבוצית, ליבו של הבית הקיבוצי שמכשירה את  הדור הבא לחיי הקיבוץ, נחשפת במלוא חולשתה וקשייה. היא מרימה ידיים במשימות הבסיסיות של חינוך לשוויון, שיתוף, אחווה ורעות.

היא אינה מתמודדת עם הגנה על הילד החלש. תרומתה היחידה  של מערכת החינוך בסיפור זה היא בשיתוף הפעולה עם המשפחה בעיקום דרכי החיים הקיבוציים.

מקומה של המשפחה בתהליך החינוך וההכשרה, "הסוציאליזציה", שאמור להיות משני, מקבל מעמד מרכזי. יש לחזור ולהזכיר, הסיפור נכתב בסוף שנות החמישים בשיא תפארתה של מערכת החינוך הקיבוצי.

שחם מציג את האשה-בת הזוג בקיבוץ של שנות החמישים כנחותה במערך הכלכלי והחברתי של הקיבוץ, אך בניגוד למעמדה הקיבוצי היא משמשת עוגן לבן זוגה ולמשפחה.

המבט האירוני של שחם מציג דווקא את הגבר הקיבוצי כמי שחי בעולם "על פי מושגים של רגישות קטנונית העוברים ובטלים מן העולם", ואילו אשתו, כך אומר לעצמו "השיגה את מה שאני אינני יכול להשיג.

היא מקבלת את גורלה בדעה צלולה ואינה צריכה לאשליות", ומסיים את המחשבה באמירה שאין בוטה ממנה: "היא שייכת לעתיד ואני שייך לעבר".

אצל שחם אין עמדה של "ייקוב הדין האידיאולוגי את ההר". הקיבוץ הוא מקום שחיים בו וצריך להמשיך לחיות בו. החידוש החתרני בספרות המוקדמת הוא שגם במערכת היחסים עם הקיבוץ יש ויתור הדדי.

לא רק החבר כופף את ראשו, גם הקיבוץ נסוג לעיתים. אפשר לקרוא את יצירותיו של שחם כאות אזהרה על כך שהתנהגות לא ערכית, התפרקות הקולקטיב הקיבוצי מערכיו והפיכתו ל"מרחב נוחות" לאדם ולמשפחתו הם חלק בלתי נפרד ממהלך כינונה של הזהות הישראלית שלאחר הקמת המדינה והשתלבותו של הקיבוץ בזהות זו.

השתלבותו של הקיבוץ בזהות הישראלית באה לידי ביטוי גם באופן שבו מוצג ה"חוץ" העירוני אל מול הקיבוץ בתקופה שהקיבוץ היה פאר היצירה והשובע, ואילו העיר היתה ארץ השיכונים והצנע.

שחם מתאר את החוץ כעולם ניטרלי שהקיבוץ הוא חלק ממנו ולא כניגודו. בעיר יש "דברים" שאינם טובים או רעים, וכך גם האנשים, שאינם ה"אנטי-תזה" לחברי הקיבוץ.  

ניתן לומר כי כבר ביצירותיו המוקדמות מקבל  נתן שחם את התפיסה הבובריאנית שהקמת המשפחה היא חתירה להקמת תא של אינטימיות, בְּמַקום שבו הוא חסר.

החֶסר מוסווה על ידי הקולקטיביזציה הרואה עצמה באופן מוטעה כ'חברותה'. נתן שחם מניח שהמשפחה תנצח את הקולקטיב ותאפשר להמשיך בחייהם בקיבוץ למרות ההתפתלויות האישיות והערכיות. ואם זו התוצאה אפשר שזה ניצחון.

ניצחון זה יחייב ברבות הימים שינוי מבנה ואורחות חיים של הקיבוץ כדי להתאימו לצרכים המשתנים של  המשפחה שיש בהם מן הרכושנות, הבעלות הפרטית והשוֹנוּת.