יום אחד פרצה בקיבוץ שמועה, וזו התפשטה כאש בשדה קוצים בין החברים: מחר תתקיים הצגה בחדר האוכל. שמעו החברים והתרגשו מאוד. בימינו כל ילד ודאי ירים גבה ויתמה: מה יש להתרגש מהצגה? כולנו רואים הצגות מדי פעם בפעם.

 "כיבינו את כל האורות". קבוצת 'אלומה', צילום: ארכיון עין השופט

באותם זמנים של בראשית, בשנות הארבעים, כשהקולנוע עדיין היה בחיתוליו; כשמישה שלנו ליווה בכינורו את סרטיו האילמים של צ'רלי צ'פלין; כשאת התרגום לסרט היה סיומקה מסובב ביד (לעיתים בפיגור ולעיתים במהירות גבוהה מדי; כשמקלט הרדיו היחיד, שעמד בחדר התרבות, היה נכס יקר - באותם ימים היה אירוע כמו הצגת תאטרון בבחינת חלום נדיר ונכסף שהינה הוא מתגשם.

לנו, הילדים, לא סיפרו דבר, ואסור היה לנו להשתתף. היינו צעירים מכדי להבין, אך כדרכם של ילדים, בערב שלפני האירוע צירפנו פרט לפרט ומשפט למשפט, והבנו שהקיבוץ רוגש, וכי יש טעם להתרגשות הזאת.

× × ×

חדר האוכל היה צריף גדול שנבנה לאחר שעלה הקיבוץ למקום ההתיישבות של עין השופט כיום. בתחילה חשבו החברים להקים קיבוץ בג'וערה, וכבר הוגשו תוכניות מתאר של הקיבוץ בתחומי המחנה שם, אך לבסוף הבינו כולם שאין זה המקום הנכון.

הקימו צוות משקיפים עם מודדי אדמות ושטחים, ומצאו שקילומטר משם יש אזור שרק מחכה שיכבשו אותו. אם הוחלט על קיבוץ, יש להקים בראש ובראשונה מגדל - וקבוצה של בנאים עם שומרים חמושים היתה נוסעת בכל יום כדי להתחיל בבניית המגדל.

הדבר לא היה קל. כנופיות ערבים ארבו בכל האזור, ואת הפחד של הבנאים היה צריך למגר.

הקיבוץ נבנה במהירות. אוהלים, צריפים, חומת אבנים ובית אחד מבטון - בית הילדים הראשון. עם גזירת הסרט וחנוכת הבית הגיעו גם דייריו, בני הקיבוץ שנולדו בחדרה.

הקיבוץ התפתח, ילדים רבים נוספו, וקמה חברת ילדים תוססת - חברת הילדים של עין השופט. באותו יום מיוחד של ההצגה, אנחנו - ילדי קבוצת אלומה - היינו כבר בני שמונה-תשע. קבוצת ילדים שהיו בה בנות חזקות וגבוהות ובנים נמוכים יותר, אבל חכמים ומתוחכמים.

הבנות היו בחמ"ס (חבורת מגלי סודות), והבנים היו בחש"ד (חבורת שודדי דם). הפעלנו את החבורות רק אחרי שעות הלימודים, אז היו גם אפשרויות להתגנב למחסן הפרודוקטים של הקיבוץ שהיה על רחבת המטבח ולהוציא חבילת ג'לי או חלווה.

ביום ההצגה שלחנו את אורית לרגל אחרי אמא שלה, מרכזת ועדת תרבות. היא דיווחה שאמה נרגשת כל כך, עד כדי כך שהתחילה לדבר אל עצמה ושהיא איבדה את הצפון. אורית ישבה בשקט בכיסאה, קלטה משפטים מבולבלים ולא הבינה מהם דבר וחצי דבר.

אמה כל הזמן עוסקת בחישובים: כמה מושבים להציב כדי שכל הקהל יוכל לשבת? איך יהיה מקום לכולם? האם יבואו אורחים מהקיבוצים השכנים? מה יקרה אם לא כולם ייראו טוב? באיזה גובה להעמיד את הבמה? איזה כיבוד להגיש לשחקנים לפני ההצגה, ואיזה אחרי ההצגה? מי יסדר את חדר האוכל?

איתן, בנו של המא"ז - מפקד האזור שהסתובב בשדות וקשר קשרי חברות עם הפלאחים בשפתם - סיפר כי אבא שלו דרש בתוקף שהשמירה תוגבר בערב ההופעה. "מסוכן לכנס ציבור גדול של אנשים בכפיפה אחת", אמר. בסופו של דבר, למען קידום התרבות ביישובנו, ניתן האישור לתוספת שמירה.

מעבר לרמזים שקיבלנו, ידענו שלמחרת יתרחש מופע גדול. מה טיבו של המופע - לא ידענו.

אחרי שנגמרה ההשכבה, התכנסנו בחדר הגדול והחלטנו שאנו, הילדים, נשתתף באירוע גם בלי להיות מוזמנים. לא ייתכן שהחברים תמיד יסלקו אותנו מכל הדברים המסעירים שקורים בקיבוץ.

לאף סרט לא מזמינים אותנו, לשיחות הקיבוץ אסורה הכניסה, כשיש רכילות מעניינת מיד מתחילים לדבר ביידיש, למקלחת של החברים אסור להציץ, וכשיש חדשות ברדיו אסור לנו לדבר. לכן החלטנו שהפעם נתגנב ונהיה שותפים סמויים לחוויה ויהי מה.

× × ×

ההחלטה שלנו חייבה את כולנו לשמור על סודיות מוחלטת. תקענו כף לכף והבטחנו לשמור סוד. הלכנו לישון נרגשים. אפילו יללות התנים, הקרובות כל כך, לא הפריעו לנו לחלום על המבצע הנועז שלנו.

למחרת בבוקר נתלתה מודעה גדולה על לוח המודעות: "אנו מתכבדים להציג בפניכם את ההצגה 'הי, אתם שם בחוץ!' הצגת יחיד בכיכובו של השחקן יעקב איינשטיין" (אביו של אריק איינשטיין). עד מהרה התקבצו חברים סביב לוח המודעות בדרכם לעבודה.

לוח המודעות בקיבוץ היה מרכז הענייניים - שופרו של המקום. שם ביקשו מהחברים לבוא לגיוס, שם הודיעו על שיחת הקיבוץ ועל תוכנה, שם בירכו את היולדות ואת משפחותיהן, ושם גם בישרו על לכתו של חבר לעולמו.

אנחנו לא ראינו את המודעה, אבל שמענו עליה. אורי מקבוצת ארז בא בריצה וסיפר כי ראה שתלו אותה. "מה היה כתוב שם?" שאלנו בהתרגשות.

"לא הצלחתי לראות", השיב אורי בצער, "כי החברים הצטופפו שם והראשים שלהם הסתירו. כשניסתי להתקרב הם צעקו: הי ילד, מה אתה עושה כאן?"

סקרנותנו נדלקה, ומיד החלטנו לשלוח שני מרגלים זריזים. בחרנו בניצה ובארנון, שידעו לקרוא מהר. סמכנו עליהם שישתחלו בין החברים, יפענחו את המילים ויספרו לנו.

וכך היה. השניים חזרו נרגשים ונלהבים. הם סיפרו כל מה שזכרו. ניצה זכרה את שמו של השחקן. ארנון אמר שהיו שם אותיות גדולות, גם באדום וגם בכחול. רק את שם המחזה לא זכרו. "זה היה כתוב באדום, משהו", התאמץ ארנון, ואילו ניצה מצאה מוצא של כבוד: "אני חושבת שלא היה כתוב שֵׁם. בכלל, לא לכל הצגה חייב להיות שם".

"אולי באמת אין לה שם. נראה כשיבוא הערב", אמרנו.

באותו יום אפפה ההתרגשות את כל חצר המשק. הביאו ארגזים וספסלים, והניחו אותם בחוץ עד שיגמרו כולם לאכול ארוחת ערב. הבמה הקטנה כבר הורכבה, ורק צריך היה להכניסה לאולם. אימא של אורית, שהיתה גם המבשלת בקיבוץ נוסף על תפקידה כמרכזת ועדת תרבות, שרפה מרוב התרגשות את כל הקציצות שהכינה.

כולם התאוננו שאין מה לאכול, אבל סלחו לה בזכות ההצגה שעמדה להתקיים בערב. אחרי הארוחה אסף אותנו אריה, המחנך שלנו, וביקש מאיתנו, בשקט האופייני לו, שלא נבוא להפריע בזמן ההצגה, כי ההצגה מיועדת רק לחברים. שתקנו ולא אמרנו מילה, אך בליבנו כעסנו עליו. למה הוא היה צריך להגיד לנו את זה, כאילו שאנחנו לא יודעים שילדים לא מוזמנים.

עכשיו הבשיל בנו שבעתיים רעיון הדווקא, שהמבוגרים האלה יבינו שאנחנו כבר לא ילדים קטנים, ושאם הם לא מסכימים, אנחנו נתגנב ונראה את ההופעה בלי רשותם. כשנגמרה ארוחת הערב החלה בחדר האוכל תכונה קדחתנית.

לא היה חבר שלא התגייס לעזור - מי בסידור הספסלים ומי בהעמדת הבמה. כשהתקרבה השעה לתחילת ההצגה, הגיעו גם חברים מהקיבוצים השכנים, וראה זה פלא - לכולם היה מקום. אימא של אורית עמדה בפתח בפנים דאוגות, שמא יחסר מקום לחברים שלנו. כשראתה שכולם יושבים ומרוצים, נרגעה.

× × ×

אנחנו, הילדים, התכנסנו בכיתה וכיבינו את כל האורות, כדי שהשומרת תחשוב שכולנו ישנים. כאשר צלצל הפעמון המכריז על תחילת ההצגה, השתררה בינינו שתיקה רוויית מתח.

חיכינו חמש דקות, ויצאנו לכיוון חדר האוכל. הלילה היה מואר באור ירח חיוור. שקט שרר בחצר, גם געיית הפרות לא נשמעה, כאילו קיבלו אף הן התראה על העומד להתרחש. כל הדרך לא פגשנו אף נפש חיה. פחדנו להיתקל באחד השומרים - אך המרחק היה קצר, והנה הגענו כבר לחדר האוכל.

בפנים שררה דממה. החברים ישבו רתוקים לכיסאות והקשיבו לקולו הרועם של השחקן.

נעמדנו בשקט על קצות האצבעות, ובזהירות רבה התיישבנו על אדן החלון, שהיה פתוח מחמת החום ששרר בפנים.

לעינינו הסקרניות התגלתה הבמה במלוא הדרה. התפאורה היתה צנועה ביותר. עלילת המחזה סיפרה על אסיר היושב בכלאו וחולם את חלום החופש. היינו מרותקים למתרחש, כשלפתע נשמעה צעקה מפיו של השחקן: "הי! אתם שם בחוץ!"

נשימתנו נעצרה. החוורנו כולנו כאיש אחד. הצעקה נשמעה בשנית: "הי! אתם שם בחוץ!"

זה כבר היה יותר מדי. קפצנו בבהלה מן החלון והתחלנו לברוח אחוזי תזזית, כאילו שדים רודפים אחרינו.

איך הוא ידע שאנחנו בחוץ? מי גילה לו? למה הוא צעק כל כך? מי יודע איזה עונש צפוי לנו עכשיו?

היינו מבוהלים כל כך, שהתפשטנו במהירות ונכנסנו תחת השמיכות בלא להוציא הגה.

כמה הורים באו בתום ההצגה לכסות את ילדיהם ונדהמו לראות אותנו ערים.

"מה קרה?" התפלאו. "למה אתם לא ישנים?!"

"איך היתה ההצגה?" שאלנו בתמימות.

"יוצאת מהכלל", השיבו ההורים, ואם אחת הוסיפה: "הצגה חזקה כל כך! בייחוד הקטע הזה כשהוא צעק 'הי! אתם שם בחוץ!' אגב, זה היה גם שם המחזה".

למזלנו היה כבר חשוך, ואיש לא הבחין בפנינו המאדימים ובחיוכים הנבוכים שלנו.

אין דבר, אמרנו לעצמנו, בפעם הבאה נישאר בהצגה עד הסוף.