התמזל מזלו של קיבוץ מלכיה. את השינויים הרבים, הקיצוניים והמפליגים שהתחוללו בו מאז יום העלייה לקרקע של הפלמ"חניקים ב־24 במרץ 1949 להר מלכיה הקרח, שׂבע הקרבות, ולכל אורך פיתולי שנותיו, ממש מתחת לג'לדיר, ההר הלבנוני הגבוה ממנו, ליוו באהבה הסיפורים והשירים.

להתרפק על העבר. מלכיה, צילום: פרול

פזמוני ההווי על ארוחות הערב (חצי ביצה) בצריף חדר האוכל, הרכילות, ההצצות במקלחת הפחים המחוררת, החיזורים, החתונות ומה לא - ריפדו בהומור את הימים הלא קלים בראשית דרכו של הקיבוץ. כל אירוע זכה לפזמון משלו.

וכך קרה שבשנת 1969, במלאת עשרים שנה לקיבוץ, נתנו לעצמנו שי: ספרון צבעוני מאויר ומעוטר שכותרתו "שיר נריע למלכיה", ובהקדשה נאמר: "לצורכי נוסטלגיה ושימוש חוזר: ניקח טוריה ונריע/ שיר נשמיע למלכיה/ כאן חיים - זה פנטזיה/ כאן בחורף לא נזיע/ זיע זיע/ כן נזיע/ לא נזיע - עד שחקים יבקיע/ זמר למלכיה...".

עשרות פזמונים שכתבו חזי (ז"ל), עוזי, מיצי, שפר וילדי הכיתות הראשונות של הקיבוץ (בעזרת המורה, כמובן) קובצו בספר שערכה ועיטרה דורית צמרת.

עד היום אנחנו שרים את לחניו הנפלאים ואת המנון מלכיה שכתב שפר שחטר והלחין שלמה ארד ז"ל: "מול זׂהר החרמון/ וגבול הלבנון/ צופים על עמקים/ קיבוץ בהר נקים// רק תנו לנו מראש ההר/ לשיר לכם על המחר/ כי על היום והאתמול/ זימרנו כבר הכול...".

מאז חלפו, לא ייאמן, חמישים שנה, ומלכיה חוגגת בימים אלו את שנתה השבעים. ושוב אנחנו חוזרים אל הנוסטלגיה המנחמת ומתרפקים על עברנו (שלא בטוח שהיינו רוצים לחזור אליו, אלא להתגעגע בלבד), והפעם בעזרת "אמרי שפר", ספר המכיל את הפזמונים והסיפורים שכתב שפר שחטר.

הנוסטלגיה, אוי הנוסטלגיה, מחזירה אותנו אל ימינו הצעירים והתוססים, שבהחלט היו גם קשים להפליא, ומעלים תהיה איך בכלל שרדנו כאן, על ההר הקרח, כשעץ אלה אחד בלבד קיבל את פנינו בבואנו לכאן.

ואולי שרדנו גם בזכות הרוח שהפיחו בנו הפזמונים והשירים. כן, שרדנו בחורף הקר ובשלג (ושרנו עליהם פזמונים), שרדנו את המרחק - מכל מקום, אוטובוס אחד ביום, בבוקר השכם יוצא ממנרה ואוסף את הנוסעים לחיפה (וגם את העוזבים), ואחר הצוהריים חוזר אותו אוטובוס הגלילה.

אבל זה מה שיש, ואם רוצים להגיע למלכיה - תתפסו טרמפ מצומת כח למשטרה, ומשם תפרצו בשירת "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו", ותעלו למלכיה (700 מ' גובה!) ברגל.

הריחוק הזה מכל מקום חייב, למשל, את הנשים שכרסן בין שניהן לחשב טוב־טוב את זמן הלידה, ולמי שהחליטה ללדת בחורף ובשלג, לא היתה ברירה אלא ללדת בצד הכביש בדרך המפותלת לצפת. למי שבחרה לעבוד ברפת נכונו אתגרים קשים במיוחד.

כשבמקרה לא נסגרו היטב שערי הרפת והפרות ברחו בלילה לעבר לבנון, ניסתה הרפתנית אובדת העצות ואובדת הדרך להזעיק את שומרי הלילה לעזרתה, ובדיוק אז כבו האורות בקיבוץ ולכי תגששי את דרכך בחשכה.

והקשה ביותר - איך החברים שלנו עוזבים אחד־אחד בסתר, מתביישים ב"בגידה", ומוצאים את דרכם היישר לאוניברסיטה? ואילו אנחנו, מה? כותבים שירים ופזמונים... וממשיכים. מתחתנים ומולידים ילדים, שבצאתם מבית היולדות מובאים מייד ואחר כבוד לבית התינוקות.

אבל מוטב לא ליילל. הכל השתנה, ובדרך כלל לטוב. אז בואו נתעטף בנוסטלגיה, ניזכר ולא נאמין שכך חיינו. במקלחת הפחים למשל, ובה חורי ההצצה במחיצה שבין הבנות לבנים. הבנות ממלאות את החורים בסבון, והבנים דוחפים את הסבון החוצה.

ניזכר בכפכפים שהעברנו זו לזו מכפות רגלינו; ניזכר במים הרותחים שהפכו חיש קל למים קפואים; ניזכר בחורף הקשה ובתנור, שבמקום לחמם שרף את הצריף של יענקל'ה שגיא ואת המזוודה שבה החביא את כל שיריו, ואנחנו לא ידענו שהוא משורר; ניזכר בצריף חדר האוכל ובארוחות הרעב - חצי ביצה קשה ותו לא.

אבל בערב רקדנו בצריף הזה, ושרנו כאילו אכלנו לשובעה ושתינו לשוכרה כאילו אין מחר. או ניזכר בלינה המשותפת. לא, מוטב לא להיזכר. או בגעגועים לצאת פעם בחיים לחו"ל, ומתי כבר יגיע תורנו? אז במקום לנסוע שרנו: "חו"ל־חו"ל־חו"ל, את היית כמו גן נעול, את עושה אותי מסטול".

או בואו ניזכר בחתונות. במלכיה, וזה ברור לגמרי, מתחתנים רק פעם אחת בשנה - בקיץ. החורף אינו זמן לחתונות. אם כן, מקבצים כמה זוגות שהחליטו שהגיעה העת להקים משפחה, מזמינים את הרבי מדישון (שגם עליו כמובן כתב שפר פזמון נפלא), ו... מתחתנים? מה פתאום?! זה לא פשוט כל כך.

מספר הזוגות המתחתנים יחד הוא ארבעה. למה? כי העגלה העמוסה חבילות חציר, ומובילה ברוב טקס את הזוגות לחופה, יכולה לשאת שמונה אנשים בלבד, כלומר ארבעה זוגות.

כל זמן שהמכסה התמלאה, הכל כשורה. הרב מדישון מברך, גביע הכלולות - שעליו נחרטו כל שמות הנישאים - עובר מיד ליד, וזהו - היישר לחדר המשפחה.

אבל מה קורה כשחסר זוג? או! הינה מה שקורה. האחראית על התרבות (ועל ההתרבות) פונה ערב אחד אליי ואל בן־זוגי במתק שפתיים ובהצעה מפתה: להצטרף אל שלושה זוגות שיינשאו בתקופה הקרובה.

מה פתאום? אנחנו אומנם גרים יחד בחדר הקטן בצריף, ואנחנו חברים כבר די הרבה זמן וכולי וכולי, אבל עדיין לא חשבנו על חתונה. אם כך (וכאן מגיע שלב האיוּם), תצטרכו לחכות עוד שנה תמימה, עד הקיץ הבא, שהוא עונת החתונות בגליל העליון, בהר הגבוה. וכי היתה לנו ברירה? הצטרפנו.

נסענו בעגלה, העברנו הינומה מאחת לרעותה, הרבי מדישון בירך (מה עם טבעת? היתה טבעת?) והעיקר – הגביע. שרו לנו את שיר הגביע שעבר מזוג לזוג, "מי יביא אלינו/ הגביע מי ייתן?/ הלוואי נוכל כל חודש/ זוג חדש פה לחתן". ומאז אנחנו נשואים באושר.

והיום מה? מה קורה לנו, נוסטלגיה? מתגעגעים לימים של אז? מתרפקים על העבר שהיה ואיננו? ממש לא. ואולי בכל זאת משהו צובט בלב.