מוקדם בבוקר התעוררנו. את במדינת קקטוסיה ואני במיקרופוניה. היית יחפה, בחולצה הוורודה שלך ובתחתונים, וגם אני – יחפה, בחולצה ובתחתונים.

 זו שאיתי מהגן (מימין) ואני לידה. צחקנו כל הדרך לחדר האוכל, צילום: אלבום משפחתי

חייכנו בשקט זו אל זו ולחשנו "שששש" כשדילגנו מעל שקי השינה של כולם שעדיין ישנו. היה זה החופש הגדול של כיתה א', ואני קינאתי בך שאת בקקטוסיה, כי רונן מכיתה ו', שהיה יפה בעיניי, גם היה שם.

היית שם תמיד, מהימים הראשונים של הזיכרונות. זיכרון ראשון, שלך ושלי, הולכות שלובות זרוע ומתלחשות. בטח הצחקת אותי, תמיד הצחקת אותי. "הינה כפתור!" הצבעת לעבר פינה מאובקת בגן. סתם כפתור לבן שקוף, שהיה לכולנו בכל החולצות המשובצות שתפרו לנו במתפרה. מייד, בלי לחשוב, נתת לי אותו במתנה, כי את חברה טובה.

כפתור לבן שקוף, קטן ויקר ללב, איפה לשמור אותו? מצאתי לנכון לשמור אותו בפה שלי, כך בטוח הוא לא ילך לאיבוד. קטן כל כך, שמייד בלעתי אותו והתחלתי לבכות. כי עכשיו הכפתור בבטן שלי, ובטח יקחו אותי למרפאה ויצטרכו לעשות לי ניתוח.

ברגע הזה נכנסה אל אלבום הזיכרונות נטע שלי, האחות שתמיד היתה שם, לראות ולנחם. "מה קרה? למה את בוכה?" שאלה אחותי בת החמש וחצי, שכבר אז היתה עובדת סוציאלית במהותה. "רונית נתנה לי כפתור", העזתי ללחוש בדמעות.

"ואיפה הוא?" ניסתה שוב האחות הסוציאלית, "במגירה", לחשתי. עד כאן. לא העזתי לחשוף את האמת המפחידה בפניה של אחותי, שהכל היא יודעת. פחדתי שהיא תחרוץ את גורלי.

פחדתי שתגיד שאין ברירה וכן, שצריך לקחת אותי למרפאה, וכן, שצריך לעשות לי ניתוח. "לא נורא, תחזרי לשחק", היא ניחמה, ואת ואני חזרנו לטייל שלובות זרוע בגן העדן של ילדות.

חזרנו אל האצבעות הקצת מחוברות שהיו לך ברגליים, ואל הניסיונות שלנו, ילדות תמימות, לפתור את בעיות כל העולם. "בואי נגזור אותן, טיטי!" הצעתי לך, וביחד סימנו בטוש פס בין האצבעות שלך, וניסינו, בחיי שניסינו, לגזור את הדבר שלא הסתדר לנו.

ואחרי איזה זמן, אנחנו מקולחות אחרי ארוחת הצוהריים, בתחתונים ובגופייה לבנים, יחפות הלכנו לחדר האוכל להחזיר אוכל. כמה אהבנו את "להחזיר אוכל". עקב בצד אגודל, כל הדרך הארוכה מבית הילדים אל חדר האוכל, ניסינו להאריך את הטיול, לדחות ככל שניתן את החזרה אל מנוחת הצוהריים.

"אתן עוד תתגעגעו אל המנוחה הזאת", היו המטפלות מפצירות בנו להעריך את המתנה שניתנה לנו בעל כורחנו ובניגוד לרצוננו. ואנחנו, מה ידענו אז? בדרך עברנו ליד כיתת אלמוג, כיתה ו', וראינו את רונן ואת ירון בחוץ, עומדים על קצות האצבעות, מסמנים לנו באצבע על השפתיים שנהיה בשקט, מציצים מחלונות המקלחת על בנות הכיתה שלהם.

היינו בשקט והמשכנו ללכת לחדר האוכל עם הפתיתים והקציצות בכלי הנירוסטה. אולי אני החזקתי את הכלי העגול של הפתיתים, ואַת אֶת המוארך, עם הקציצות? ואולי את היית עם הפתיתים, כי כבר היית אז צמחונית.

אני התחלתי אחריך. היו עוד דברים שהתחלתי אחריך. גם לאהוב ג'ירפות. וכל הדרך לחדר האוכל צחקנו, עקב בצד אגודל.

חיים שלמים של מה שהיה ומה שעכשיו הפרידו בינינו. יותר מעשרים שנה לא ראיתי אותך. בבוקר התגעגעתי אלייך. הכנתי פתיתים בצורת כוכבים, כאלה שפעם היינו מחזירות לחדר האוכל, ואז הכנתי גם פונצ'ים עם קוואקר, ושלחתי לך תמונה. ומיד את כתבת שגם את מתגעגעת לקתרינה.

אני תמיד יודעת, זה איכשהו ברור לי, שאת ואני חולקות יחד אותם זיכרונות. אני יודעת שגם את לא באמת מתגעגעת לקתרינה; אבל שגם את מוכנה להיות עכשיו שוב בכיתה א', ושקתרינה תכין לנו פונצ'ים* עם קוואקר.

ובחוץ, ליד הכיתה, מול השער של המשק חי, תהיה שלולית ענקית, וקתרינה תוציא מהמיטות באמצע מנוחת הצוהריים רק את הילדים שהיו בגן אשל, שישחקו במגפיים בשלולית.

ואנחנו, שהיינו בגן שקמה, נישאר במיטות ונכעס וניעלב, אבל אחר כך נקום, ונאכל ארוחת ארבע, חצי פרוסת לחם עם מרגרינה ונקניק, ונצא אל הדשא החום שליד בית הילדים, ונשחק שבע אבנים ואולי ארבע תחנות.

ובארבע יצעק באדי שאפשר ללכת הביתה, ואנחנו נחטוף את המעילים שלנו מהמתלה במסדרון, ונדהר הביתה עם הכובע של המעיל תלוי לנו על הראש. והחיים יחכו לנו, הם רק יתחילו, ואנחנו נוכל לעשות בהם כל מה שרק נחלום. ואולי ננסה שוב לגזור לך את האצבעות של הרגליים ולתקן את כל הדברים שלא מסתדרים לנו?

*פונצ'ים - כדורי שוקולד בהחותרימית