פעם, בימים הטובים ההם, טרם עידן הדי־ג'ייז, לפני שהמציאו את המושג בר אקטיבי, וכשכל עניין האלכוהול היה די פסיבי - היתה החתונה בקיבוץ אירוע שמח שהקיף את כל המשק. היא היתה חלק ממרקם החיים השיתופי של פעם.

"אסור היה לרבי להיכנס לקיבוץ". הזוג קצירי (שני מימין) בחתונה בשער הגולן, צילום: ארכיון שער הגולן

הקיבוץ דאג לכל מעגלי החיים: החל מהלידה ועד הקבורה, דרך בר המצווה הכיתתית, וכמובן - איך אפשר בלי החתונה רבת־הזוגות. לכלה ולחתן, וגם להוריהם, לא היתה השפעה על אופי החתונה ועל מועדה.

זה התחיל בתוכנית ההשקעות הצרכניות שבה תוקצבה חתונה אחת או שתיים לשנה הקרובה, ונמשך בפעילות של ועדת החתונות שקבעה את מועדי החתונות, את הכיבוד שיוכן במטבח ויוגש על ידי התורנים, ואת התוכנית האומנותית. הזוגות היו בדרך כלל בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, וחלק מהכלות כבר היו בהריון מתקדם.

כל החברים הוזמנו לחתונה המשותפת, ורבים מהם מילאו בה תורנויות לפני, תוך כדי ובסיום האירוע. לכל קיבוץ היתה המסורת שלו, עם חופה חילונית קיבוצית וכתובה מקומית, ברכת המזכיר, הופעות ילדים ומבוגרים בשירה ובמחול וכמובן מערכונים.

היו זוגות שהגיעו לחתונה כשהם נישאים על גבי כף של טרקטור או מלגזה, והיו שהסתפקו בסוס ועגלה. באחד הקיבוצים חתמו הזוגות את שמם בספר החתונות, והעבירו את הספר לבאים אחריהם בסבב החתונות הבא.

בקיבוץ אחר הוענקו לזוגות הנישאים דלי ומגב, כדי להמחיש להם כיצד ייראו חייהם מעתה ואילך. שלושה זוגות שנישאו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת נזכרים בחתונה הקיבוצית שלהם.

בלי קנביס

יונתן אלתר (66), בן וחבר אשדות יעקב איחוד, התנדב לשנת שירות בתל אביב לפני גיוסו לקורס טיס, וגר באותה תקופה עם חבריו בדירה שכורה בתל אביב. בדירה אחרת באותו בניין גרו הוריה של הדסה (67).

חתונה לפני המלחמה. בני הזוג אלתר, אז והיום, צילום: אלבום משפחתי

כשהיה יונתן לקראת סוף שנת השירות, חזרה הדסה לבית הוריה לאחר שירות בנח"ל בגרעין לקיבוץ שלוחות. שם, במדרגות הבית המשותף, נרקמה ההיכרות ביניהם. יונתן שירת כטייס תובלה קלה בשדה דב, והחתונה שלהם התקיימה בבסיס הצבאי בשדה דב ב־4 בספטמבר 1973, חודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

למעשה היו להם שתי חתונות. שבוע לאחר החתונה בבסיס, כששבו לקיבוץ לאחר ירח דבש קצר, התקיימה בקיבוץ חתונה של שני זוגות, ומזכיר הקיבוץ ביקש מהם לעלות לבמה בחלק הטקסי ובכך לשתף את כל הקיבוץ בחתונתם.

בני הזוג המשיכו להתגורר בדירה שכורה ברמת אביב עד לסיום שירות הקבע של יונתן, חזרו לקיבוץ, והם חיים בו עד היום.

"את החתונה בשדה דב ארגן הצבא", נזכרת הדסה. "המטבח בבסיס הכין את הכיבוד, ואמא שלי עליה השלום הכינה את הגפילטע פיש לכבוד שבע הברכות. הכיבוד היה מורכב מבשרים חמים, סלטים וקינוחים. האוכל היה טעים ובשפע, ואנשים ציינו את זה לטובה, כי הם חשבו שיקבלו אוכל צבאי.

"באותה תקופה התחיל הטרנד של ההגשה העצמית, וככה זה הוגש, אף על פי שלהורים שלי היה קצת קשה לקבל את זה. השתייה החריפה היתה מצומצמת, וגם לא היה ריח של קנביס.

"את החופה ערך רב צבאי, ויונתן עמד מתחת לחופה במדים. את המוזיקה סיפקה תזמורת חיל האוויר. לחתונה הגיעו 250 אורחים. המשפחה שלי הגיעה מכל הארץ, ומהקיבוץ הגיעו המשפחה של יונתן, חברים של ההורים שלו וחברים שלו מהכיתה בשני אוטובוסים שכורים שיצאו מאשדות לתל אביב".

יונתן: "ההורים של הדסה רצו שנתחתן בתל אביב, והקיבוץ לא התנגד לזה. החתונה בבסיס הצילה אותי מללבוש חליפה".

התוכנית בחתונה הצבאית היתה מצומצמת. שבע ברכות וריקודים. בחתונה בקיבוץ הם זכו לברכות ממזכיר הקיבוץ, לריקוד החתונה המסורתי של אשדות, ולעוד הופעות שהם כבר לא זוכרים. בשלל המתנות שקיבלו בני הזוג היו הרבה סיפולוקסים, כלי מטבח, ספרים ואפילו כסף.

כיום יש להם חמישה ילדים ושמונה נכדים, ומהם ארבעה ילדים ושבעה נכדים גרים איתם בקיבוץ.

ומה הם חושבים על החתונות בקיבוץ של היום? הדסה: "אני אוהבת מאוד את הברכות ואת הסרטונים שהחבר'ה הצעירים וההורים מכינים, וגם את השמחה והריקודים שלהם. אני אוהבת פחות את המוזיקה הרעשנית".

יונתן: "רוב החתונות הסטנדרטיות נוראות בעיניי. רעש עצום, יותר מדי אוכל, אלכוהול וסמים. הייתי מצפה לאירוע רגוע יותר, שקט ואינטימי, שבו אפשר לדבר עם אנשים וליהנות בחברתם".

מתנה מיוחדת: טוסטר אוטומטי

רעיה (70) ויאיר (74) שלח, שניהם בני שדה נחמיה בהפרש של ארבעה שנתונים, ועם הזמן ניצתה האהבה ביניהם. חתונתם נערכה באוגוסט 1969 עם עוד שלושה זוגות. הארגון, התוכנית והכיבוד נעשו כמובן על ידי הקיבוץ.

חופה על האי. בני הזוג שלח, אז והיום, צילום: אלבום משפחתי

"שדה נחמיה נמצא על גדות הבניאס", מספרת רעיה, "ואז היה נוהג שאת טקס החופה מקיימים על אי בנחל. שטנו אל האי בסירות, שני זוגות בכל סירה. על האי חיכו לנו ארבע חופות וכל הקיבוץ והאורחים שכבר הגיעו לשם קודם.

"את הטקס הדתי ערך רב מקריית שמונה. אחרי החופה כולם הלכו לדשא של חדר האוכל, ושם היו שולחנות ערוכים בכל טוב".

כנהוג באותם ימים הוזמנו לחתונה כל החברים. האורחים של ארבעת הזוגות הגיעו באופן עצמאי. את המוזיקה סיפקה התזמורת של הקיבוץ, שלצליליה רקדו החברים בכל יום שישי בחדר האוכל.

"השיר שאיתו נכנסנו לחופה היה מארש החתונה", מציינת רעיה, "והוא הושמע מהקלטה עבור ארבעת הזוגות. הכיבוד בחתונה היה ארוחת ערב חמה שהוכנה במטבח הקיבוץ והוגשה בהגשה עצמית. לא היה בר למשקאות חריפים. לדעתי לא היתה בכלל שתייה חריפה בחתונה. שתייה חריפה היתה אצלנו רק במסיבת פורים".

את מה שהיה בתוכנית רעיה זוכרת רק על פי התצלומים שצולמו בחתונה. "כל זוג קיבל עוגת חתונה של כמה קומות, וחתכנו את העוגה על הבמה לכבד את הקהל. היו מערכונים שביצעו שחקנים מהקיבוץ. אני חושבת שהיו גם ברכות וגם ריקוד השרל'ה המסורתי, אבל אני כבר ממש לא זוכרת את זה".

המתנות שהם קיבלו כללו, איך לא, סיפולוקס וגם אגרטלים לפרחים, מאפרה יפה ומיוחדת שניצבה בבית עד לא מזמן, ספרים וכלי בית. והיתה גם מתנה מיוחדת.

"מישהו שנחשב עשיר והיו לו קשרים עם אבא שלי במפעל", אומרת רעיה, "הביא לנו מתנה ממש יקרה. זה היה טוסטר אוטומטי. יאיר ואני החלטנו שאנחנו לא צריכים דבר כזה, והחלפתי את זה בחנות תמורת מגהץ וטוסטר חצי אוטומטי".

לרעיה וליאיר יש כיום שלושה ילדים ועשרה נכדים. כשרעיה נשאלת מה היא חושבת על החתונות כיום לעומת החתונה שלהם, התשובה שלה אינה חד־משמעית.

"גם כיום יש חתונות מסוגים שונים. אני כמובן לא אוהבת חתונות באולמות מתוקתקים. אני חושבת שהחתונה שלנו בקיבוץ היתה נפלאה. היתה חתונה כזאת כל שנה בקיץ, והיו כותבים עליה בעיתון על הצפון כי זה היה האירוע של השנה.

"זוג שרצה להתחתן הודיע למזכיר הקיבוץ, וצוותו אותנו לחתונה מרובת זוגות. זה היה האירוע הכי גדול של הקיבוץ באותם ימים".

יאיר אומר שהוא אף פעם לא השווה את החתונות שאליהן הוא מוזמן לחתונה שלו. "אני חושב שאצלנו היה מעניין יותר, אבל זו הדעה הסובייקטיבית שלי".

בלי רבע עוף, רק בשרים קרים

נורית (73) הגיעה ב־1962 לשער הגולן במסגרת מחלקת נח"ל של גרעין השומר הצעיר שנועד להשלים את קיבוץ גבולות בנגב המערבי. כשהגיעו לשער הגולן נאמר לבנות הגרעין ולבנים שהרווקים והרווקות בקיבוץ כבר מחכים.

השתייה החריפה הסתכמה ביין פטישים. בני הזוג קצירי, אז והיום, צילום: ארכיון שער הגולן וארז ביטון

בקרב אותם רווקים היה גם בן הקיבוץ דרור קצירי (78). בסופו של דבר נישאו ארבע בנות גרעין ובן גרעין אחד לארבעה בני קיבוץ ולבת קיבוץ אחת. החתונה של נורית ודרור התקיימה בשער הגולן ב־4 ביוני 1964, עם עוד ארבעה זוגות ששלושה מהם היו מהגרעין של נורית.

לפני החתונה היה צריך לצלוח את החופה הדתית, עניין לא פשוט כשמדובר בקיבוץ של השומר הצעיר. "אסור היה לרבי להיכנס לקיבוץ", מתארת נורית, "וההורים שלי, מושבניקים מגני עם, בכל זאת רצו לעשות חופה בקיבוץ בהשתתפות האורחים שהגיעו לחתונה מהמושב וממקומות אחרים.

"בקיבוץ אמרו לנו שאין מצב שהרבי יעשה את החופה בשער הגולן, ושאם אנחנו רוצים להעמיד חופה, אנחנו צריכים לנסוע לסמינר אוהלו, על גדת הכינרת, ולקיים שם את הטקס הדתי עם הרב קורן מהמושבה כינרת. עשו לנו חופה על הדשא מול הכינרת למשפחה ולחברים, ואחרי זה חזרנו לקיבוץ למסיבה שנערכה לחמשת הזוגות".

למסיבה בקיבוץ הוזמנו כל החברים, ועם האורחים הסתכם מספר המוזמנים ב־800 איש. הוריה של נורית הגיעו עם כל חברי גני עם באוטובוס ששכר המושב. לקהל החוגגים המתינו שולחנות ארוכים עמוסים בכל טוב. לא רבע עוף, אלא בשרים קרים. השתייה החריפה הסתכמה ביין פטישים.

"עוד לפני שהתחילה המסיבה", נזכרת נורית, "הכינו שולחנות עם כיבוד קל על הדשא של ההורים של דרור. כשחזרנו מהחופה, לפני שהתחילה המסיבה, ישבנו שם על כיסאות, ומי שרצה - התכבד".

בתחילת טקס החתונה בקיבוץ עברו כל הזוגות דרך שער מקושט בפרחים, וילדי הקיבוץ שרו "פתחו את השער, פתחוהו רחב". מזכיר הקיבוץ בירך את הזוגות ואת משפחותיהם, ולאחר מכן הופיעו רקדניות ורקדנים מהקיבוץ בריקוד שרל'ה חסידי שבסופו שותפו גם הורי הזוגות הנישאים, שהיו חברי הקיבוץ.

בהתאם למסורת המקומית ענד כל חתן לכלתו שרשרת כלולות. חברי הגרעין של נורית הגיעו מגבולות להשתתף בחתונה ולברך, והבנים ביצעו את השיר ספידי גונזלס בתזמורת בצורת.

ואילו מתנות הם קיבלו? "הרבה סיפולקסים", צוחקת נורית, "הרבה סרוויסים, ספרים וכלים לבית. דרור היה אז רכז ענף הבננות, והוא עבד שם עם עולים מכורדיסטן שגרו בטבריה. הם הביאו לנו שטיח גדול וצבעוני מאוד".

לנורית ולדרור יש ארבע בנות ותשעה נכדים. כשנורית משווה את החתונה שלה לחתונות כיום, היא חושבת שפעם היו החתונות נאיביות יותר ואפילו אידאולוגיות. דרור מסכים עם הדברים. "פעם עשו חתונות משותפות מטעמי חיסכון, והקיבוץ קבע את התאריך, לא הזוגות. כיום זה כבר סיפור אחר".