עגלים שברחו מהרפת תקפו אדם וגרמו לו נזקי גוף. מי אחראי? מנהל הרפת? שלושת הקיבוצים שהם בעלי הרפת (מסדה, כפר רופין ומירב)? או אולי "בקר תנובה", ששכרה את הרפת כדי לגדל שם עגלים?

הם ודאי לא אשמים. עגלים, צילום: אפי שריר

האיש, מסגר במקצועו, באמצעות עו"ד אפרים כהן, תבע את נזקיו בבית משפט השלום בטבריה וטען לרשלנותם של כל המעורבים באירוע.

התובע סיפר שהגיע למקום לאחר שמנהל הרפת הודיע לו שיש פרצה בגדר, העגלים ברחו ויש מהומה. "כשהגעתי למקום ראיתי הרבה עגלים בחוץ, צמוד למכלאות", תיאר התובע.

"ראיתי לפחות 100 עגלים ששוקלים כל אחד איזה 300 קילוגרם. אחד העגלים בא אליי מאחורה, נכנס לי בין הרגליים בהפתעה, והתחיל לרוץ איתי. הוא הרים אותי כמו אופנוע דוהר.

"קרעו אותי ברצפה ממקום למקום. רבע שעה חטפתי גלגולים, רמסו אותי בנגיחות וברגליים, העיפו אותי, לקחו אותי עד הסילו ולא נתנו לי לרוץ". האיש נחבל בכל גופו ונלקח לחדר המיון.

"בבוקר התאונה", תיאר המנהל, "מצאתי שהעגלים מסתובבים מחוץ לרפת בעקבות זאת שאחד הצינורות המונע את יציאתם מהרפת נשבר. הדגשתי בפני התובע שהעגלים אינם רגועים, ושניתן יהיה לרתך את הצינור שנשבר רק לאחר שיסיים לכנס חזרה את העגלים".

באמצעות עו"ד שבח ילון, הוא טען שהתובע הסתכן מרצונו, פעל בניגוד להוראותיו שלא לצאת מהרכב, יצא מרכבו בעת שהעגלים הסתובבו חופשיים, התחיל בעבודתו מבלי שדרש סיוע והגנה, ואף ניסה להזיז את העגלים בכוח.

"בקר תנובה", באמצעות עו"ד יובל שוסהיים, טענה לאחריותו הבלעדית של מנהל הרפת, ואילו הקיבוצים השותפים ברפת וביטוח חקלאי - באמצעות משרד עורכי הדין הוד, סוקול ושות' - טענו להיעדר אחריות ולרשלנותו של התובע בדרך התנהגותו במקום.

השופט סאמר ח'טיב הסביר כי למחזיק במקרקעין היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים במקרקעין ולפעול למניעתם, ולכן קיימת לו חובת זהירות כלפי המבקרים במקום, ועליו לדאוג לביטחונם ולשלומם.

לדבריו, רשלנותו של מנהל הרפת התבטאה בכך שלא פעל מלכתחילה לפי נוהל מסודר לבדיקה שיטתית של תקינות המכלאות ומתקני הרפת; ובעת האירוע לא נקט אמצעי הגנה ולא הרחיק בפועל את התובע מהמקום.

הנזק שנגרם לתובע בעקבות תקיפת העגלים הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המנהל, ומשכך הוא אחראי בנזיקין כלפי התובע.

ל"בקר תנובה", ששכרה את שירותי מנהל הרפת לצורך גידול העגלים, פסק כי ישנה חובת זהירות, שכן היתה לה יכולת שליטה ופיקוח משמעותית ושוטפת על הרפת, ומכאן אחריותה.

גם לשותפות הרפת, ולקיבוצים כבעלים, היו יכולות פיקוח ושליטה עקרונית על הנעשה בה, וכן יכולת לצפות ולמנוע סיכונים שנוצרו ברפת, גם אם לא היו מעורבים בניהול השוטף.

"לבעלים יש אחריות כלפי המבקרים בנכס גם אם הוא מסר את זכות החזקה במקום לאחר", הסביר השופט. "שותפות הרפת כשלה באשר לפיקוח ולתחזוקה של הנכס שבבעלותה, ובהתנהגותה יש התרשלות ועצימת עיניים. בעל נכס אינו מסיר מעצמו אחריות לתקינות הנכס מהמועד שבו הוא השכיר את הנכס".

כולם אפוא אחראים, פסק השופט, אך מנהל הרפת נושא בעיקר האחריות, בשל היותו מגדל העגלים והמחזיק הרפת. לפי מידת האשם המוסרי, או מבחן האשמה ההדדית, הוא חייב אותו באחריות ישירה לנזק בשיעור של שישים אחוזים, ואת שאר הנתבעים (תנובה והקיבוצים) באחריות עקיפה בשיעור של עשרים אחוזים כל אחד.

גם התובע "תרם" בהתנהגותו לנזק שנגרם לו, שכן הוא בחר להישאר במקום, מחוץ לרכבו, ולא להתרחק למקום בטוח, הגם שיכול היה להניח כי הוא מסכן את שלומו וביטחונו. לתובע נקבעה אפוא רשלנות תורמת לנזק בשיעור של שלושים אחוזים.

סוף דבר, השופט חישב שהפיצוי שהתובע זכאי לו הוא כ־290 אלף שקלים, לאחר שהפחית את שיעור "האשם התורם". עוד התברר שהתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בתאונת עבודה בשיעור העולה על סכום הפיצוי.

לכן הוא יהיה זכאי רק לפיצוי בשיעור של 25 אחוזים מהסכום שנמצא שהוא זכאי לו (כ־73 אלף שקלים), ואותו ישלמו לו הנתבעים, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך כ־17 אלף שקלים.

כן חייב השופט את הנתבעים להשיב למוסד לביטוח לאומי (שיוצג בידי עו"ד נזיה חלבי) כ־220 אלף שקלים, בצירוף שכר טרחת עו"ד של כ־25 אלף שקלים.