כמה חודשים לאחר שחגגתי עם הוריי ועם הדודים והדודות שלי מחיפה יום הולדת עשר, העיפה אותי מהכיתה דבורק'ה, המורה שלי.

"הכנסתי לתרמיל את המשקפת, המצפן, את המימייה ואת האולר". צילום המחשה: שאטרסטוק

גם אם אינכם מאמינים לי, ואני די בטוח שאינכם מאמינים לי, אז זה בדיוק מה שהיא צעקה לעברי: "אתה תישאר בור ועם הארץ, וכל החיים שלך תעשה רק זיג־זיג־זיג!"

בעודה צועקת היא קרעה את המחברת שלי לגזרים והשליכה אותם בכעס לפח האשפה. לא הבנתי מה פירוש הביטוי המוזר הזה 'זיג־זיג־זיג', אך מחוץ לכיתה, בדרכי לחדר של הוריי, חזרתי עליו בראשי פעם אחר פעם, וניסיתי למצוא לו הסבר. כבר באותו רגע החלטתי שאני מסתלק לי לכל הרוחות, זאת אומרת לחורשה שמעבר לכביש, ויהי מה.

הכנסתי לתרמיל שקיבלתי מהדוד שלי מוישה, שנולד נכה וצלע כל חייו, את המשקפת ואת המצפן שקיבלתי מהדוד מיליה, שהיה הדוד הכי ג'ינג'י, הכי בדחן והכי עשיר במשפחה שלנו, את המימייה ואת האולר שנתנה לי הדודה האהובה רעיה, וגם זכוכית מגדלת ופנס שקיבלתי מהדודה אוליה.

הם אהבו אותי מאוד, הדודים הנחמדים שלי, ופינקו אותי בכל הזדמנות במתנות נהדרות.

הרגשתי נפלא עם זה. הכנסתי לתרמיל גם את הספר הנהדר רובינזון קרוזו, ספר שקנו לי ההורים. הם רצו שאגדל להיות ילד חכם, ולכן קנו לי לימי ההולדת רק ספרים. מצאתי בארון הקיר ציפה לבנה מקופלת וגם חצי כיכר לחם שחור, ודחקתי אותם לתרמיל.

העמסתי את התרמיל על הגב, ולא שכחתי לקחת איתי גם את הרשת שלי לציד פרפרים (שלאחר שהתבוננתי בהם בעזרת הזכוכית המגדלת שחררתי אותם לחופשי).

בניגוד להחלטות קודמות שלי, שבוטלו דרך קבע רגע לאחר שהחלטתי אותן, החלטתי שהפעם לא אחזור לכיתה, ויהי מה! יצאתי לדרך. הלכתי בשקט בשבילים הכי צדדיים בקיבוץ, כדי להימנע מפגישה עם איזה חבר סקרן שיתקע את האף הארוך שלו וישאל אותי שאלות מיותרות.

"זיג־זיג־זיג" אמרתי לעצמי שוב ושוב כשחציתי בריצה את הכביש הראשי הצר שרק מכוניות מעטות נסעו בו, ועליתי בינות לסלעים האפורים ולעצי האורן הצפופים רמי־הקומה.

החלטתי שהמקום הטוב ביותר להתחבא בו הוא מאגר המים הקדום, החצוב בסלע, שבו התנחל כבר לפני שנים רבות עץ תאנה ענקי. עץ התאנה הבודד חלש על כל גבעת הטרשים החשופה עוד כשההורים שלי הגיעו לכאן כדי להקים קיבוץ חדש.

אלא שאז הם קיבלו הוראה מגבוה לנטוע עצי אורן רבים בינות לכל הסלעים. השחצנים האלה, עטורי הבלורית הירוקה, האפילו עד מהרה על התאנה רבת־הזכויות, וגזלו ממנה את חום קרני השמש ואת נזר מלכותה.

עמדתי זקוף לגמרי בתוך מאגר המים הקטן והצחיח מבלי שמישהו יוכל להבחין בי. טיפסתי בלי קושי על גזע התאנה שצמחה מלב הסלע ממש, כאילו היא והסלע חד הם, והשקפתי על כל הסביבה.

מצפון לחורשת האורנים, בינות למטע עצי הזית והשקד, ראיתי את סאלח, את אחמד ואת פראיד, ולצידם כמה ילדים קטנים מפטפטים ומשחקים.

הם נמלטו מכפר קטן ליד ג'נין עקב סכסוך בין שתי חמולות, נדדו עם החמורים והעיזים שלהם דרך עמק יזרעאל, ובנו כאן כמה בתי אבן שאנחנו קראנו להם דאר־אל־טאוויל.

הם התיישבו כאן בלי לשאול אף אחד, כמה עשרות שנים לפני שההורים שלי והחברים שלהם הקימו את הקיבוץ. קינאתי מאוד בילדים היחפים והצוהלים האלה, ששיחקו כל היום עם הגדיים והכלבים שלהם וגדלו ממש בחיק הטבע.

רציתי ללכת ולשאול אותם, אולי הם יודעים במקרה מה פירוש המושג המוזר הזה זיג־זיג־זיג, אך התביישתי ולבסוף ויתרתי. ריח העשן שהיתמר מהמדורה שלהם הצמיא אותי ועורר את התיאבון.

שתיתי קצת מים פושרים, ובכמה נגיסות ענקיות חיסלתי את כל הלחם שלקחתי איתי. מייד אחר כך, ובלי לחשוב יותר מדי, שתיתי גם את כל המים שעוד נותרו לי במימייה.

בינתיים החלה השמש לשקוע, וחשכה צוננת ירדה על החורשה.

פרסתי את הציפה על רצפת המאגר והתכרבלתי בתוכה. לא ידעתי מה אני אמור לעשות עם עצמי, חוץ מאשר לחשוב. היה שקט כל כך עכשיו בשיפולי מאגר המים, שחשבתי שאני שומע את הלמות ליבי.

לפתע עלה בדעתי שאולי הביטוי הלא מובן הזה, זיג־זיג־זיג, קשור איכשהו לשפע הציורים שבהם קישטתי את דפי המחברת שלי לחשבון, זו שנקרעה לגזרים, ציורים של בעלי חיים שונים - פרפרים, כלבים, ארנבונים, פרות, יונים וסוסים - אך גם של בני אדם מזדווגים להם ברוב שמחה והנאה.

התעוררתי בבטן הומה. מיליוני כוכבים נדלקו וכבו בין צמרות האורנים, וריח עמום של טחב ושל בדידות עלה מהאדמה הלחה. יללות התנים המתקוטטים זה עם זה על פגרי התרנגולות שהשליכו הלולנים שלנו לוואדי העמוק בשולי החורשה, נשמעו לי קרובות ומאיימות מתמיד.

לא ידעתי מה השעה, וכל רחש קל נשמע לי כנשיפת נחש. הדלקתי את הפנס וחיפשתי את הירח. לא מצאתי. פחדתי, אך יותר מכל התגעגעתי להורים שלי ולמיטה החמה שלי בבית הילדים. הייתי צמא ורעב מאוד.

רעב עד מוות, כפי שנהגנו לומר לעיתים. אפילו תרד, ביצה קשה, קישואים וחצילים הייתי מוכן לאכול עכשיו, ואולי אפילו לשתות ספל גדול של חמיצה.

ראיתי לפתע לנגד עיניי את מוכר הבייגלה הקשיש שהתהלך לאיטו בתחנה המרכזית בחיפה, ושלא יכולתי לגרוע ממנו את מבטי. על צווארו היה תלוי מעין מתקן עשוי עץ, ועל שלושת עמודיו הדקים היו מושחלים כעכים טריים.

הוא הלך מתחנת אוטובוס אחת לשנייה בגרירת רגליים זקנה ועייפה, ולחש בקול צרוד ומתחנן: "בייגלה טרי, פרישע בייגלה, פרישע בייגלה". אמרתי לאבא שאנחנו חייבים לעזור לאיש הטוב הזה.

רעיון מצוין, הוא אמר לי, וקנה לנו שני כעכים עגולים שעל הקרום הפריך והשזוף שלהם היו דבוקים פרורי מלח גס וגרגירי פרג שחורים. לקינוח הוא גם קנה לשנינו כוס ענקית של גזוז פטל.

"זיג־זיג־זיג", לחשתי לעצמי. שישקו לי כולם בתחת. אפילו אמות מרעב ומצמא, או מכל המחלות הכי איומות שקיימות על פני האדמה, לא אשוב יותר לעולם לבית הילדים ולכיתה הזאת ולמורה הכעסנית שלי דבורק'ה.

אבל מה יהא על ההורים שלי ועל אחותי הגדולה?

התעוררתי עם עלות השחר. רוח קלה נשבה, ועורבים אפורים משכימי קום כבר החלו לצווח ולדלג בין ענפי האורנים. לא הבנתי מדוע החברים מהקיבוץ עדיין לא מחפשים אותי. דאגתי מאוד.

הצמדתי את המשקפת לעיניי, וראיתי שפראיד כבר התעורר, הדליק מדורה חדשה, והניח על הגחלים קומקום פח גדול. החלטתי ללכת אליו. הייתי חייב לשתות ולאכול. לקחתי איתי רק את המשקפת ואת הרשת לציד פרפרים. חשבתי שאולי הוא יוכל להסביר לי מה פירוש הביטוי הזה, זיג־זיג־זיג.

אך עוד לפני שהגעתי לדאר־אל־טוויל, גיליתי את קבוצת החברים. הם כבר עברו את הכביש ועמדו בכניסה לחורשה. מבעד לעדשות המשקפת ראיתי את פרץ, המוכתר של הקיבוץ, מחלק אותם לחוליות ומכוון אותם להיכן עליהם ללכת. הבנתי מייד שהם מחפשים אותי.

שבתי בריצה למאגר המים, טיפסתי על התאנה והשקפתי סביבי.

על גדת הוואדי ראיתי את חנן רועה את עדר הכבשים, בולש סביב־סביב במשקפת הצמודה לעיניו. חנן היה איש נהדר שלימד אותי את כל מה שידעתי על פרפרים, על צמחים ועל שברי חרסים עתיקים.

פעם, כשיצאתי איתו למרעה, הוא הראה לי שיח גדול בעל פרחים צהובים, וביקש ממני שאקטוף כמה עלים ואמולל אותם בין אצבעותיי. הסירחון היה נורא. חנן פרץ בצחוק מתגלגל, ואמר לי שנראה לו שלא סתם מכנים את הצמח הזה צחנן מבאיש.

בשביל התחתון, החוצה את החורשה במרכזה, הלכו האחים השו ושייע.

השו היה מראשוני הקיבוץ, איש שקט ונמרץ, חרוץ ומסור לעבודתו. שייע אחיו היה הפליט הראשון שהגיע אלינו לאחר המלחמה הגדולה. אמא לחשה לי בשקט ששייע הוא "אוד מוצל", אך לא הסבירה לי למה כוונתה.

השו ושייע היו רזים מאוד, קשוחים ומגוידים, ודיברו זה עם זה, או אולי כל אחד עם עצמו, ובהליכתם הנחושה קדימה, נראה היה לי כאילו הם אוחזים בידיהם משוטים וחותרים בהם באוויר הבוקר הקריר.

בשביל העליון הלכו זה לצד זה אבנר הנמוך והרזה, ומוישה, שפראיד וסאלח כינו אותו חוואג'ה מוסה. שניהם עבדו בפלחה ובמוסך של הקיבוץ, לבשו בגדי חאקי ארוכים מוכתמים בגריז ובשמן מכונות וחבשו כובעי מצחייה. הם שלטו היטב בשפה הערבית, ולא היה לי ספק שהם בדרכם לחקור את פראיד ואת סאלח, שהיו מיודדים איתם מאוד.

במרכז החורשה, לעבר מאגר המים ממש, התקדם בצעדים נמרצים פרץ, ולצידו גורה. פרץ היה נמוך קומה, מוצק וסמכותי, ואילו גורה החכם, שתפר שׂקים לגרעינים במחסן התבואות, היה רזה מאוד וכה שחוח כתפיים, עד שנדמה לי לעיתים שגורל כל העולם מעיק עליהן בנטל כבד מנשוא.

אבא אמר לי לא פעם שכל החברים בקיבוץ עובדים מעלות החמה ועד צאת הנשמה, ועכשיו התביישתי כל כך שחברים עסוקים מבזבזים שעות עבודה יקרות בחיפושים אחריי. חיבקתי בפעם האחרונה את התאנה.

חשתי לרגע שהיא אוזרת כוחות אחרונים, זוקפת למעני את קומתה ומחזירה לי חיבוק. רק עכשיו, באור הבוקר הקיצי והצלול, היא נחשפה לפניי במלוא עליבותה.

פטריות צהובות נאחזו בגזע המכורסם והמחורר שלה, ענפיה הגרומים - שפעם התנשאו בהדרת כבוד אצילית - היו דוויים ושמוטים באפיסת כוחות, ומורסות מכוערות פצעו את עליה הרחבים והכמושים. היה לי עצוב וחבל עליה, אך במיוחד התעצבתי על עצמי.

שמש ענקית הפציעה לאיטה בין האורנים במזרח כשאבנר מצא אותי.

הוא הדיף ריח סמיך עד מחנק של שום וטבק, מלמל לעצמו משהו על טיפשות ועל חוסר אחריות של הילדים בימינו, ושאל אותי בקולו הצרוד, אפוף העשן, כמה זמן חשבתי להסתתר כאן לבדי, ואם אני מבין עד כמה כל חברי הקיבוץ, ובמיוחד ההורים שלי, דאגו לי.

אמא, שהקפידה לא לומר לי מילה רעה על אף אחד, אמרה לי לא פעם שכל חברי הקיבוץ הם אנשים טובים, ושאבנר הוא הטוב שבטובים. "ומה עם אבא?" שאלתי אותה. "נו, טוב", היא אמרה. "אתה הלוא יודע שלאבא שלך אין מתחרים", וניצוצות של אהבה וגאווה הבהבו בעיניה הכהות.

אבנר הדליק עוד סיגריה והציע לי להיפרד לשלום מהתאנה, והוסיף שלצערו הרב איזו חיפושית אכזרית מתנכלת לה ומקצרת את חייה, וייתכן בהחלט שהיא הולכת וקרבה ליומה האחרון.

אזרתי אומץ ושאלתי אותו, בלי לספר לו כמובן על מחברת הציורים שלי, אם הוא יכול להסביר לי מה פירוש המילה המוזרה הזאת, זיג־זיג־זיג, שבעקבות זאת שנאמרה לי בכעס, ברחתי לחורשה. הוא פלט מנחיריו שני סילוני עשן ארוכים, נעץ בי את מבטו החודר והציע שקודם כל נלך להרגיע את ההורים שלי, שהוא בטוח שמרוב דאגה לא ישנו כל הלילה.

"ובקשר לזיג־זיג־־זיג הזה שלך", אמר לי אבנר, בחצותנו את הכביש בדרכנו הביתה, "נדמה לי שאת האהבה הראשונה שלך כבר הענקת לעץ התאנה. ושמע נא, בחור צעיר ויפה, אתה לא חייב להאדים כמו עגבנייה כשרק מזכירים את המילה אהבה.

"אני חושב שהמורה שלך דבורק'ה לא היתה צריכה לומר לך את מה שאמרה, אבל תאמין לחבר מבוגר ובעל ניסיון. אני בטוח שבתוך כמה שנים יהיו לך הרבה אהבות נוספות".

לא הקשבתי להמשך דבריו, משום שאמא שלי הגיעה בריצה לשער הקיבוץ, עטפה אותי בזרועותיה בחיבוק נדיר, משכה בחוזקה באפה אך לא אמרה לי מילה.

נצמדתי אליה ודמעתי בשקט.