מאז שהיא נפטרה אני כל הזמן רואה פרפרים לבנים.

גבת היא לא אותה גבת בלעדיה. ליאורה גת, צילום: באדיבות המשפחה

זה ודאי רק בראש שלי, או אולי סתם מקריות, אבל לי הם מזכירים אותה. אחרי הכול, היא היתה מעצבת שמלות כלה - אווריריות, יפהפיות - והיא עצמה היתה רזה וקלה כמו פרפר. היחידה שהצליחה להחזיק אותי חצי שנה בפילאטיס, ושכנעה אותי שוב ושוב שזה עושה פלאים לגוף, ״מחזק את האמצע״ - היתה אומרת.

את ליאורה אני מכירה כמו שמכירים חלב, כמו שמכירים את המדרכה הביתה, כלומר מאז ומעולם. כשהיינו ילדים, היא לימדה אותנו את ריקוד האפרוחים ואת ריקוד המטריות. מן הסתם גם ריקוד הפנסים בחנוכה היה שלה.

כשהיינו נערות, רקדנו ״אדמה״ של עופרה חזה בשבועות, שהיה ללא ספק המופע של ליאורה - זה שבגללו באים כל העירונים לקיבוצים, לראות חג אמיתי עם השוקו בשקית.

כשהיינו אחרי צבא, היא לקחה אותנו לדגמן שמלות כלה, והיתה לוחשת לנו על האוזן, ״אל תדאגו, אני עוד אעצב לכן גם את השמלה האמיתית לחתונה שלכן״. ואכן, אחת־אחת עברנו אצלה ביום הגדול שלנו. ואני, בקיץ האחרון שלה, הייתי בין הכלות האחרונות שעברו תחת ידיה הכישרוניות. ולא ידעתי.

״ליאורה, את מכירה אותי - שמלה פשוטה וקלילה, כזאת שמתאימה לחודש חמישי ושלא תהיה של יותר מדי של בנות!״ והיא צחקה, כי אכן הכירה אותי מצוין ועשתה שמלה כזאת בדיוק.

ובשיא החום באתי לעוד מדידה, ולעוד מדידה, והיא - ביד קצת רועדת - תיקנה והרחיבה, והכול בחיוך, תוך כדי ניסיון לשכנע אותי לאמץ חתול שמצאה מסתובב בדד בקיבוץ.

כזאת היתה. אוהבת בעלי חיים בנשמתה ומשכנעת את כולם לעשות כרצונה, ולולא הייתי בחודש החמישי, ודאי עוד היתה משכנעת אותי בסוף לאמץ את החתול. לא הלכתי להלוויה ולא לשבעה. לא מסוגלת.

גבת היא לא אותה גבת בלעדיה. ליאורה היא חלק בלתי נפרד מהנוף של חיי, ואני לא יודעת להיפרד. אמרו לי שהיא ביקשה לשתול הרבה פרחים על הקבר שלה - מתאים לה. תמיד מקפידה על אסתטיקה.

אפילו את אישי, כמה חודשים אחרי שהגיע לקיבוץ, כבר הצליחה לגרור לריקוד הזוגות בשבועות. ״ליאורה", שאלתי אותה, "עכשיו כשבן־זוגי רוקד, אני משוחררת?״ ״מה פתאום?!״ ענתה, וידעתי שהיא מתכוונת לכל מילה. אני יודעת שעוד אעשה משהו באחד המופעים שלה בעתיד.

ליאורה, דקת הגב - עם הסרט הנצחי על השיער, בהליכה האופיינית עם כלביה, בעדינות היד והקול וביכולת להוציא מים מאבן, למכור קרח לאסקימואים ולשכנע חברי קיבוץ עייפים שהם בעצם סטארים חבויים שרק מחכים לפרוץ על הבמה שהוקמה בדשא של חדר האוכל.

הטור הזה הוא כולו שלך, עבורך. אומרת לך יפה שלום, אבל לא להתראות - כי אני בטוחה שיש עוד הרבה מקומות שבהם ניפגש. ואולי באמת את שומרת עלינו, דרך הפרפרים והפרחים הלבנים; ואני - אני נשמרת. נוחי בשלום, אישה יקרה. היית אור אמיתי כאן.