ד"ר ענבל פוקס (44), בת קיבוץ הסוללים וכיום תושבת קיבוץ טללים, היא יועצת למחלות זיהומיות בקהילה במסגרת קופת חולים כללית במחוז דרום. ד"ר גלית פלג (46), ממושב קדש ברנע, היא אורתודנטית מומחית ליישור שיניים בכללית.

"עבודה שמחייבת אלתורים שונים". פוקס במהלך בדיקה, צילום: גליה ברקאי

שתיהן גרות במועצה האזורית רמת נגב, והילדים שלהן משחקים יחד כדורסל. עם זאת, כשהן נפגשות בימים אלו, נושא השיחה שלהן אינו קשור למה שקורה פה בישראל.

הן עסוקות בחוויות ובתובנות שצברו במסגרת שהותן בפפואה גינאה החדשה כחברות במשלחת רפואית שטיפלה בתושבי המדינה המרוחקת והנחשלת, ובהם גם בני שבטים נידחים. בצוות הישראלי, ששב לאחרונה ארצה, היו איתן רופא שיניים כירורג, רופאת ילדים, אחות מיילדת ופיזיותרפיסט מומחה בשיקום, ארבעתם מתל השומר.

מספינת תענוגות לספינת הצלה

גינאה החדשה היא אי סמוך לקו המשווה מצפון לאוסטרליה. ב־1975 נוסדה בחלקו המזרחי של האי, שהיה בשליטת אוסטרליה, מדינת פפואה גינאה החדשה, והיא התקבלה כחברה בחבר העמים הבריטי. חלקו המערבי של האי נשלט כיום על ידי אינדונזיה.

חלקים נרחבים מהמדינה מכוסים ביערות גשם, ובחלקם חיים שבטים שרק לעיתים נדירות באים במגע עם זרים.

רבים מתושבי המדינה, גם באזורים המפותחים שבה, אינם יכולים ליהנות משירותי הבריאות בבתי החולים בערים המרכזיות כיוון שידם אינה משגת. בחלקים רבים מהמדינה, שבה כשבעה מיליון תושבים, אין בכלל בתי חולים ומרפאות.

כדי לסייע לכל אותם אנשים הזקוקים לעזרה, החליט ארגון אוסטרלי נוצרי, בשיתוף ממשלות פפואה ואוסטרליה, למצוא פתרון יצירתי. הוא רכש אונייה ששימשה בעבר לשיט תענוגות, וצייד אותה בציוד רפואי משוכלל.

האונייה, שהפכה להיות ספינת הצלה, יוצאת כשעליה צוות רפואי עשיר, למשט באזורים שונים של האי. בכל הפלגה כזו, הנמשכת כשבועיים וחצי, משתתפים שמונים אנשי צוות רפואי מכל העולם, המעניקים בהתנדבות טיפולים באונייה ובשטח. ההפלגות מתקיימות על פני כל השנה.

ד"ר פוקס התגייסה למשימה בעקבות פנייה של פרופ' מיק אלקן, בעבר המורה שלה בבית הספר לרפואה, וכעת עובד במש"ב - המרכז לשיתוף בין־לאומי במשרד החוץ.

"כבר הייתי בעבר במשימות דומות באפריקה ובאסיה", היא מספרת, "ובעלי ושלושת הילדים תמיד מפרגנים לי ונותנים גיבוי מלא. כך גם היה הפעם, כשיצאתי לשלושה שבועות".

מה מאפיין את העבודה באזורים האלה?

"זו עבודה באזורים עם מיעוט משאבים, והיא מחייבת בחלקה אלתורים שונים. היתה לי כבר הכנה למצב הזה במסעות קודמים בעולם. כך למשל, כשהייתי סטודנטית, נסעתי למערב קניה לבית חולים שבו המברג ששימש לקיבוע לפלטה בשבר של השוק, היה מברג נשלף מלדרמן של אחד הרופאים.

"במשלחת לפיליפינים התוודעתי לקיומם של מקררים סולריים שאפשרו שמירת חיסונים בטמפרטורה מתאימה ללא צורך בכבלי חשמל, והבנתי את חשיבות החבירה לעובדי הבריאות המקומיים שיחלקו איתך תובנות וניסיון, אם רק תחייך ותושיט יד.

"כמו בכל העולם, כך גם בפפואה, דבקות במשימה, אלתור, גמישות וקריצה לזה שעובד איתך בלחות ובחום הם התכונות שיבטיחו סיפוק אדיר ושיתוף פעולה בין אנשי הצוות.

"באחד האיים הנידחים והיפים ביותר שעבדנו בהם, הובא לטיפולי הדחוף תינוק כבן חודשיים. אימו סבלה משחפת בזמן ההיריון, אך הפסיקה את הטיפול בטרם עת. הוא צבר מעט מאוד משקל מאז לידתו, בטנו הייתה תפוחה מנוזלים והטחול שלו היה מוגדל - דברים שהעידו על כך שהוא סובל משחפת.

"הוא היה מיובש וחלש מדי מכדי לינוק. כפי שאצלנו מרגיעים תינוק אחרי ברית מילה בעזרת מוצץ טבול במיץ ענבים, היתה לנו תמיסת גלוקוז ששמנו על פד גאזה, והתינוק נרגע. פעלנו כדי לסייע בשאיבת הנוזלים, ואלתרנו - עם אחות אוסטרלית נפלאה - גם קיבוע לצינורית".

חיסונים בצידניות

פוקס מספרת שאחת הפעילויות החשובות ביותר של המשלחת הרפואית היתה חיסון תינוקות ונשים הרות. את החיסונים קנו מפעילי האונייה, והם אוחסנו בה במקררים. בבוקר היציאה לשטח הם הועמסו לתוך צידניות שצוידו בקרחומים. את הטמפרטורה היו צריכים לבדוק כמה פעמים ביום."העזרה והנתינה מדברים אליי". פוקס (מימין) ופלג, צילום: אלבום משפחתי

"בפפואה, כפריים שנפצעים בדיג על שונית לא יכולים להגיע למיון", היא מסבירה. "כך גם בנוגע לאישה הרה, שכמעט תמיד נאלצת ללדת בבית ומשתמשת בסכין לא מחוטאת לנתק את חבל הטבור.

"אם היא לא חוסנה בעשר השנים האחרונות, ולא העבירה נוגדנים לעובר, היא תחשוף את היילוד לטטנוס נאונטלי, שהוא מחלה קטלנית. לכן בפפואה אין סרבני חיסון".

"לא פעם קרה לנו שבסוף יום העבודה היה מקרה חירום שהגיע לאונייה מהחוף", מספרת פוקס. "צוות הספינה היה מזעיק את המשלחת הישראלית, ומבקש שנתכונן למקרה הטראומה שמגיע. באחד הימים הגיע דייג עם חתך עמוק בכף הרגל והיה זקוק לתפרים.

"המקומיים ידעו שכשהאונייה עוגנת קרוב לכפר שלהם, זה הטיפול הטוב ביותר שהם יכולים לקבל. בתוך חצי שעה ביצענו הרדמה, שיכוך כאבים, תפירה, חבישה כחול־לבן ושחרור חזרה לכפר, כאשר הפצוע נישא על ידי משפחתו וכף הרגל מכוסה בשקית כדי שהפצע לא יירטב.

"באותה הזדמנות הוא קיבל מאיתנו גם חיסון לטטנוס. למחרת עברתי לצוות שהיה בכפר שלו כדי לעקוב ולוודא שהכול תקין ושאין פתיחה של התפרים. שיתוף הפעולה היה מלא. הפצע היה נקי, והאיש ידע בדיוק מה הוראותינו להמשך טיפול".

קליניקה בחצר

ד"ר גלית פלג, נשואה ואם לחמישה, הצטרפה למשלחת לא כאורתודנטית אלא כרופאת שיניים. גם אותה גייס פרופ' אלקן, וזו הפעם הראשונה שבה יצאה למשלחת סיוע. גם לה לא היה קל לעזוב את המשפחה ואת הילדים.

"הם שאלו אותי איך אני עוזבת אותם לשלושה שבועות", היא מספרת, "אבל אחר כך הם הבינו שזה משהו שאני רוצה לעשות ופרגנו מאוד. העזרה והנתינה מדברים אליי מאוד".

שמונים אנשי הצוות הרפואי שהיו על האונייה, נחלקו לשלושה צוותי עבודה בשטח. בכל צוות היה רופא משפחה, רופא ילדים, רופא מחלות זיהומיות ועוד; נוסף על כך היה צוות לטיפולי עיניים, שהתאים וחילק מאות משקפיים לאנשים; רופא שיניים טיפל בשיניים כואבות, והדריך על שמירת היגיינת הפה; פיזיותרפיסט טיפל בכל הנכויות בכפר.

אחיות היו אחראיות על הזרקת אמצעי מניעה לנשים, הדרכת נשים בהריון ואחרי לידה, ומתן חיסונים וחבישות. אליהם התלווה צוות הדרכה שעסק בחינוך להיגיינה, בהדרכת יולדות, במשחקים עם ילדים ובחינוך מיני בבית הספר.

"המקומיים ידעו לרוב על בואנו וכבר חיכו לנו בכפר", מספרת פלג. "ראש הכפר דאג שיעמוד לרשותנו מקום לעבוד בו, מבנה ציבורי או חצר כנסייה. בתוך כחצי שעה, בסדר מופתי וביעילות מדהימה, הפך המקום לבית חולים שדה והתחלנו לעבוד. השמועה על בואנו רצה מהר מאוד בכפר ובכפרים השכנים. אנשים התחילו להגיע וחיכו בסבלנות לתורם.

"בסוף יום עבודה ראה כל צוות קרוב למאה מטופלות ומטופלים. לעיתים נאלצנו לדחות מטופלים כשאזלו לנו החומרים לטיפול. זה היה מצב ממש לא נעים.

"ממש כואב הלב לעמוד מול מטופל שזקוק לטיפול ולהגיד לו שאי אפשר לטפל בו היום, כאשר אנחנו יודעים שקרוב לוודאי שאותו מטופל יקבל טיפול הולם רק בפעם הבאה שהאונייה תגיע לאזור, דבר שיכול לקרות רק בעוד כמה שנים.

"רק מעטים פונים לטיפול בבית חולים. לרובם אין כסף לשלם, לא על התחבורה לבית החולים, ולא על הטיפול והתרופות".

עקירות בלי חשמל

בשונה ממה שהיא רגילה לו בארץ, ד"ר פלג נדרשה לתת מענה לבעיות שהן תוצאה של אורח החיים הטיפוסי לאזור. "לא הייתי צריכה ליישר שם שיניים. זו אוכלוסייה שברובה לא ראתה כלל רופא שיניים.

"התזונה שלהם לא מורכבת מממתקים אלא מאגוזים קשים, ולכן כמעט שאין להם חורים בשיניים, אבל לחלקם יש שחיקה מסיבית של השיניים. מי שבכל זאת יש לו חורים, כיוון שהם לא מטופלים, השן נחרבת וצריך לעקור אותה. ידעתי מראש שאני נוסעת לעקור שיניים מכל הסוגים, וזה מה שעשיתי בעיקר".

"לעיתים אזלו החומרים לטיפול". בסירה, צילום: מוטי פינדלר

איפה עשית את זה?

"חלק מהטיפולים נעשו על האונייה, כי יש בה מרפאת שיניים מאובזרת מאוד. אנשים הגיעו מהכפרים לאונייה בקיאקים שלהם, או שהשיטו אותם מהחוף בסירות קטנות של האונייה.

"בחלק מהמקרים ירדנו עם הסירות לכפרים, ושם טיפלנו בשיניים של התושבים. בכפרים אין חשמל, ואי אפשר להפעיל את המקדחות ואת יונקי הרוק, והשתמשתי בכלים ידניים לעקירה.

"היו לי חומרי הרדמה ואלחוש, והייתי צריכה לעקור במיומנות את השן בשלמותה. אסור היה להסתבך, כי אין כלים לתקן את זה".

זה ודאי לא קל בתנאים האלה.

"זו היתה חוויה מדהימה. באחד המקרים העמדנו כיסא בנקודת הטיפול בכפר. כשהראשון התיישב, כל הכפר עמד סביבו וסביבי כדי לראות מה אני עושה לו. נתתי לו זריקת הרדמה מקומית, וראיתי שהוא נלחץ מזה שחצי פנים שלו פתאום משותקות.

"עקרתי לו את השן, וכולם ראו שזה עובד, שהעקירה לא כואבת לו. כולם ביקשו לראות את השן העקורה, וזה שכנע אותם שכדאי גם להם לעבור את הטיפול הזה. אחרי העקירה הראשונה כבר היה תור בכפר של כל מי שצריך טיפול".

על שיקום פה ועל עבודת טכנאים המוכרת לכל אדם בארצות המפותחות - אין מה לדבר. לדברי ד"ר פלג, לא היה טעם לבדוק את פיות המטופלים, והטיפול ניתן רק למי שהתלונן על כאבים.

"כדי להבין באיזה תנאים עבדתי", היא אומרת, "אני אספר איך עשינו חיטוי של מכשירי העקירה. הבאנו איתנו סיר לחץ, והיינו צריכים להעמיד אותו על האש ולחטא בו את הכלים אחרי העקירה.

"בפעם הראשונה שירדנו לכפר, יותר מנושא העקירה העסיקה אותי השאלה איך אדליק את האש מתחת לסיר הלחץ כשייגמרו לי הכלים הסטריליים. שאלתי את האנשים תוך כדי העבודה אם הם יכולים להדליק אש, ובתוך דקה הילדים הבעירו את האש וגם הורידו ממנה את הסיר בזמן המתאים".

אנשי הרפואה ויתרו על התגמול הכספי, אך זכו לתגמול מסוג אחר. "זכינו להכרת תודה ולהערכה רבה מכל מי שטיפלנו בו וגם ממשפחתו", מציינת פלג בסיפוק.

"ברגע שגאלנו אותו מכאבי שיניים שנמשכו שבועות, ואולי חודשים רבים, באמצעות טיפול פשוט יחסית, זכינו ליחס מדהים.

"באחד הכפרים נשארתי כמה שעות, והם הביאו לי שרשרות שהם עושים, תיקים שהם תופרים ואוכל כמתנות תודה. לא הייתי צריכה את זה. לראות את המבט ואת החיוך שלהם בסיום הטיפול, זה באמת היה שווה הכל".

התובנות ששתי הרופאות חזרו איתן הן ברורות. "ראיתי איך כשאתה בא עם ידע רפואי בסיסי, קשר לחולה ועבודה בצוות, אתה עושה דברים שאנשים זוכרים לך לכל החיים", אומרת ד"ר פוקס, ומוסיפה שלאחר שחוזרים ממשלחת כזו מבינים שהצרות שלנו בתחום הרפואה הן צרות של עשירים. ד"ר פלג מסכימה איתה.

"כשאתה שב לארץ", היא אומרת, "אתה מברך על כל שירותי הרפואה שיש לנו, למרות כל התורים שלפעמים קיימים בהם. כל אחד אצלנו יכול לקבל טיפול רפואי ברמה גבוהה, וזה משהו שגיליתי שהוא לא מובן מאליו".