הכל התחיל, מבחינתי לפחות, כשנשאלתי אם ארצה לטוס בדאון ולכתוב על כך. ללא היסוס עניתי "כן". כמתמחה בתחום המגדרי, די הצחיק אותי שגברים שאני מכירה לא העזו לקחת את הסיכון, אך זה הכניס למערכת גם קצת חשש. מודה, אחרי הכל מה אני כבר יודעת על דאייה? ואם הם חוששים כל כך, אז אולי בצדק?

"להשוויץ מול גברי המשפחה". רגע לפני העלייה לאוויר, צילום: מירב שני-ישראלי

אם גם לכם אין יותר מדי מושג על דאייה, אז בואו נתחיל בקצת רקע: לציפורים הנודדות מאירופה לאפריקה ובחזרה אין די כוח לעבור את כל המרחק הזה בתנועות כנפיים.

לשם כך הן משתמשות בתרמיקות, זרמי אוויר עולים, ובעזרתן הן צוברות גובה ודואות ללא השקת כנפיים לתרמיקה הבאה. דאונים עושים בדיוק אותה הפעולה.

דאון איננו גלשן אוויר וגם לא רחפן. הוא מטוס לכל דבר, אלא שללא מנוע. לפני הטיסה מחברים אותו בעזרת כבל אל מטוס גרירה. "המטוס שגורר אותו כלפי מעלה הוא המנוע שלו בגרירה, ולמעלה הוא ממיר את הגובה למהירות", מסביר לי דודי אייזנמן, מדריך טיסה מוסמך מחיפה.

זרימת אוויר על כנפי המטוס מייצרת עילוי, וכשהעילוי גדול מכוח הכובד, המטוס מטפס. כשיגיע הדאון ל־3,000 רגל ינתק הטייס את הכבל, יפנה את החרטום מעט מטה, יצבור מהירות, והעילוי יגדל.

אחרי הניתוק יחפש הטייס זרם עולה, ייכנס אליו ויצבור גובה. לאחר שמיצה אותו הוא יחפש זרם עולה אחר, וכן הלאה. באופן זה הוא יוכל להגיע למרחקים גדולים ולבלות שעות רבות באוויר. רק הביאו בחשבון שאין דיילים, אין הפסקות, אין דיוטי פרי ואין שירותים!

יותר זול מטיסה רגילה

את חייו החל מועדון הדאייה של מחניים בשנות השישים של המאה הקודמת. כמה חובבי דאייה מהקיבוץ השתמשו בשדה התעופה של ראש פינה־מחניים, ששימש את חיל האוויר רק לעתים רחוקות, מה שסיפק להם במקום חופש פעולה כמעט מוחלט.

בשנות השבעים והשמונים היו במועדון שלושים עד ארבעים חברים, והפעילות בו היתה שוקקת חיים וענפה. המועצה מימנה חלק מהפעילויות, הקיבוצים תרמו גם הם את חלקם, וכך יכלו חברי המועדון הישן ליהנות מהתחביב יוצא הדופן שפיתחו.

בשנים שחלפו מאז הידלדלו מעט שורותיו, וכיום במועדון רק עשרה חברים קבועים ועוד כמה חניכים צעירים המגיעים לטיסות התלמדות. הפעילות מתבצעת כיום בעיקר בשבתות, אך הצטרפות של אנשים נוספים - בעיקר הורים צעירים - תזיז את מרכז הכובד לפעילות בימי שישי.

מדוע לא עומדים בתור להצטרף למועדון? אולי פשוט משום שלא שמעו עליו. אז הינה, זה הזמן לספר, ומי שמעוניין מוזמן להגיע, להשקיע 450 שקלים לטיסת היכרות, ולהניח לעצמו להתאהב בחוויה. אם יחליט להצטרף למועדון, תיחשב לו עלות זו כחלק מדמי החבר.

אפשר להירדם

כדי להיכנס לשדה התעופה יש לעבור בידוק ביטחוני כמו בנתב"ג. אחר כך צריך לחכות שמישהו יבוא לאסוף אותך. בזמן הזה אני פוגשת באייזנמן, מדריך הטיסה, שהגיע מחיפה ושממתין גם הוא להסעה פנימה.

אי אפשר להטיס דאונים ללא מדריך מוסמך בשטח, אולם כל שלושת מועדוני הדאייה בישראל (גליל עליון, נגב ומגידו) מתבססים על התנדבות חבריהם, המבצעים הדרכות ועבודות תחזוקה, ובכך מוזילים במידה ניכרת את מחירי הטיסות.

אייזנמן, שמחזיק גם ברישיון טיס אזרחי, מנדב מידע רב על הדאונים בכלל ועל ההיסטוריה שלהם בפרט, וגם מספר עד כמה אוהבת אשתו לדאות איתו. לפעמים היא אפילו נרדמת בזמן הטיסה, "כי זה שקט ומרגיע כל כך".

לבסוף מגיע רמי לאסוף אותנו, ולוקח אותי לסיבוב בדיקה בפייפר. הבדיקה היא לפייפר, אך דומה שגם לי - כדי לבחון אם אני בכלל נהנית מטיסה. אנחנו מְתרגלים נחיתת אונס (כמעט מלאה) לשדה ירוק מתחתנו, ואני מציינת לעצמי שלא הייתי רוצה לחוות נחיתה כזו, וגם שהשם שלה מצמרר למדי.

רמי מסביר לי כי זהו השדה שעליו ננחת אם יקרה חלילה משהו למטוס. טייסים נוהגים לבחון את השטח בכל רגע נתון, כדי לברר היכן תתבצע נחיתת האונס במידת הצורך. בתום עשר דקות אנחנו חוזרים, היישר לתדריך.

חברי המועדון יושבים תחת סככת ברזנט, אוכלים ירקות חתוכים, לחם ולבּנה. דודי מקריא את הנהלים, החברים מעלים מספר בעיות לליבון, ומתווכחים קצת, וזהו זה. הגיע הזמן לטיסה.

רמי עולה לפייפר, דודי ואני לדאון (אני מקדימה!), אייל מחבר את הכבלים ובאגרוף מונף מסמן "מחובר!" מתאמים עם מגדל הפיקוח, והפייפר יוצא לדרך, גורר אותנו אחריו.

מעל ההרים והחסידות

זה קצת כמו לשבת בתוך עפיפון. אנחנו עולים ועולים, ורמי משתדל להוביל לאזור החסידות, גם כי ביקשתי, וגם כי יש שם תרמיקות. מתחתיי אני רואה את הר אביתר, ונזכרת שהבאתי מצלמה. אני מתחילה לצלם כמו משוגעת.

דודי אומר לרמי בקשר "אני מתנתק", והופ אנחנו לבדנו, מעל ההרים והחסידות, משייטים על האוויר את כל הדרך למטה במהירות של תשעים קמ"ש. אני מנסה לעקוב ולצלם את החסידות דרך החופה השקופה, מקווה שנעבור בתוך הלהקה ממש. זה לא קורה, כמובן.

במקביל אני גם מוצאת את עצמי מרגיעה את עצמי. כן, עוד מעט נהיה כבר על האדמה. ברגישותו הרבה דודי קולט את הסיטואציה, ודי מהר מחזיר אותנו אל הקרקע. הדאון נקשר אל הטנדר, ואייל, על אופניים, מגיע כדי להחזיק את הכנף באוויר, שלא תיגרר על האדמה. אני מפוצצת באדרנלין. בא לי לרוץ הלוך־חזור את כל משטח הנחיתה.

כשאנחנו חוזרים לסככה אני מבחינה בעוד כמה צעירים שהצטרפו ומחכים לטיסה שלהם. חניכים טסים עם מדריך, וכיוון שיש לשני הכיסאות בדאון אותה מערכת הגאים, יכול החניך להטיס בעצמו את הדאון, והמדריך לתקן, אם צצה חלילה בעיה. דודי הציע לי לנסות זאת בזמן הטיסה, אך אני סירבתי כמובן.

אני מרכזת את כל החבורה לתמונה משותפת על רקע הדאונים, וזהו זה, הביתה - להשוויץ עם התמונות מול גברי המשפחה. אז עכשיו אני יכולה לספר שעליתי על דאון. ולא, זה לא מפחיד. ומי שאוהב את זה יכול ליהנות מזה מאוד.

כי זה שקט, וזה גבוה מעל ההרים, וזה מרגש. את מי שזה מרגש אותו, כמובן. אני אישית די רציתי לחזור לקרקע, אבל יש אנשים שהיו ממש עפים על זה.