את טומי עמית (90) אני מכירה כעשר שנים. חמש שנים התגוררתי בכפר הנשיא, והתיידדנו. אהבתי לעבור על פני הצריף הקטן שבו נהג לעבוד, למסור לו מפתחות ישנים כדי שיתאימם למי שצריך, או להיעזר בו כשהייתי זקוקה לדבר מה.

"מקווה שיהיה לי כוח וכושר להמשיך". עמית והפסולת שנאספה, צילום: שלומי מוצפי

יש לו חיוך שובב של ילד, עיניים תכולות וגוף תמיר ורזה. הוא נראה נפלא, אך בעיקר יש לו רוח רעננה וידיים היודעות לתקן וליצור דברים.

הוא יליד ברלין, מילדי הקינדר־טרנספורט. בגיל 11 וחצי נשלח לאנגליה, היה בהכשרה, ולכפר הנשיא הגיע עם גרעין של יוצאי אנגליה עוד ביום הראשון להקמתו.

אני מגיעה לקיבוץ כדי לראות את הפרויקט החדש שלו: ניצול הגרוטאות הישנות של כפר הנשיא לשימוש חוזר, איסוף ריהוט ומכשירים אלקטרוניים בניסיון לתקנם, ובאופן כללי - טיפול באשפה של הקיבוץ, ואם אפשר של העולם, לפני שיעלה על גדותיו כדור הארץ והכל יישפך לצדדים.

"בחלק משנות עבודתי בכפר הנשיא הייתי חצרן, שזה שם סתמי ללא הגדרה", מתחיל טומי את סיפורו.

"כחצרן, דאגתי לסדר ולניקיון בקיבוץ. לפני שלושים שנה חזרתי מטיול ארוך, וראיתי שהקיבוץ הולך ונקבר מתחת לפסולת בכל מקום אפשרי. הצעתי שיתנו לי אמצעים - טרקטור וכמה אנשים לעזרה - כדי שנעשה סדר. טרקטור קיבלתי, אנשים לא".

אך לא אדם כטומי יוטרד מזוטות מעין אלו. "במשך הזמן אספתי לבד את הפסולת האורגנית, ושרפתי אותה במתחם מיוחד שהכנתי. התחלתי למיין את הברזל ומכרתי אותו לאנשים מבחוץ. חלק מרהיטי העץ החלטתי לתקן, כי מקצועי הוא נגרות.

"לאט־לאט החלה בקיבוץ מוּדעוּת לאיכות הסביבה, אחרים התחילו לעזור, וגם התרגלו להביא למתחם פסולת אורגנית ואחרת.

"ארגנתי כל דבר בגוש נפרד, והאנשים השליכו את האשפה לגוש המתאים: עץ, ברזל, פלסטיק, אך בלי למיין. כרגע יש בלגן, כי חודש לא הייתי כאן", הוא מתנצל, וכלאחר יד מציין כי החופשה הכפויה נועדה להשתלת קוצב לב - מה שלא הפריע לו כמובן לשוב מיד לאחריה לעבודתו.

למה לזרוק?

אני מביטה בהשתאות בהררי הגרוטאות הממוינים בקפדנות על פי נושאים, "כדי שאנשים יוכלו לקחת דברים שהם מעוניינים בהם". נדנדות ומיטות ילדים, ארונות, כיסאות ושולחנות, כלי עבודה ובית, ריהוט חצר, מכונות כביסה, מקררים, כורסאות, מחשבים, פסולת אלקטרונית - כל מה שאוסף האדם בחיים שלמים, עד שהוא מחליף לחדש.

מה אתה עושה בכל ערמות האשפה שנשארות כאן?

"בחצור יש מי שקונה ברזל, ופסולת אלקטרונית נאספת למפעל פירוק בגוש שגב. אני מפרק דברים מאלומיניום, שהוא יקר יותר. את השאר אני מעמיס על פרדי שלי ומסדר בערמות".

פרדי הוא הטרקטור של טומי, ועליו הוא מחזיק ארגז כלים, מברגים, מפתחות, פטיש, אזמל. "אני מנסה לתקן דברים ו'למכור' אותם לכל מי שרוצה", הוא אומר.

"לא סתם קוראים למקום הזה 'הקניון של טומי'. כל אחד יכול למצוא פה משהו. הנה מיטת תינוק, פגומה במקצת, וגם אופניים ישנים. את אלה אני מתקן ומוסר לרכזת החינוך".

ויש קופצים?

"יש משתמשים ויש מאחסנים", הוא עונה במשיכת כתף, כמי שעשה את שלו, ומעתה נטל ההוכחה על הנמען. מפעם לפעם הוא מתכופף ומרים דבר מה, בודק מה אפשר לעשות בו. עכשיו יש בידיו נדנדה בצבעי אדום וצהוב.

"למה לזרוק דבר כזה?" הוא תוהה. אולי תעביר לאיזה נכד? אני מציעה. "הנכדה הכי קטנה שלי כבר גומרת צבא", הוא חותם את העניין.

הידיים רוצות לעבוד

"את רואה את כל הפלסטיק הזה?" מצביע טומי על ערמה במרחק מה. "זו בעיה עולמית. הפלסטיק אינו מתכלה. יש מיליוני טונות, ולא יודעים מה לעשות בהן. היו כמה מפעלים שלקחו מכאן למחזוּר. אחד בעפולה נסגר, ומפעל אחר מחפש מישהו שיוביל. החומר בחינם, רק ההובלה עולה".

סוגיה נוספת שבה מתלבט טומי היא רהיטים שבורים עשויים סיבית, שאינם ניתנים לתיקון. כיום אסור לשרוף אותם, ובמטמנה נספגים החומרים הרעילים באדמה ומגיעים למי התהום ולאוקיינוסים.

מה עושה בעניין זה המשרד להגנת הסביבה?

"בקושי מצליח להשתלט בערים הגדולות, וכך גם בעולם כולו. אך אם יאסרו את השימוש בסיבית, ייכרתו יותר עצים. בעיית הזיהום בכל העולם נוראה". טומי מתכופף, מרים מהאדמה חתיכת קלקר ומניף אותה: "גם הקלקר אינו מתפרק, רק מתפורר. בעלי החיים אוכלים אותו, ואנחנו אוכלים אותם".

אתה רק בן 90, וצעיר הרבה צעיר מרובנו. מה התוכניות שלך לעתיד?

חיוך שובב וברק כחול ניצת בעיניו. טומי עמית במיטבו. "מה אני רוצה? קודם כל למות בבריאות טובה. אלא שאליה וקוץ בה. זה יכול לקרות כל רגע".

ולפני זה?

"אני מקווה שיהיה לי כוח וכושר להמשיך את מה שאני עושה. והמסר העיקרי - שיעתיקו את הדגם. מעבר לנחיצות שלי בתהילה", הוא צוחק, "אני אוהב את המגע בחומרים. הידיים שלי רוצות לעבוד.

"אני מקווה שבכל יישוב יהיה דבר כזה, ולא מבין למה לא מעודדים קיבוצים נוספים לפעול כמוני. לוותיקים יש מה לתרום לאיכות הסביבה מהידע שלהם. וסליחה על הביטוי השחוק: 'למען הילדים שלנו'.

"אם יעתיקו את מה שאני עושה בכפר הנשיא לשאר קיבוצי המועצה", סבור טומי, "תפחת בשליש כמות הפסולת שתגיע למטמנות. אני מזמין אליי לתיאום את כל מי שמוכן".