לפני הכל ולמען מי שאינו מורגל בכותרות בלועזית, PC הוא קיצור של "פולטיקלי קורקט", או בתרגום לעברית - תקינות פוליטית. הכוונה כידוע היא לשימוש בשפה "רכה" יותר, כזו שמוציאה מהשימוש מילים וביטויים העלולים להיות פוגעניים לציבור זה או אחר, ומחליפה אותם במילים אחרות.

טונות של מכבסת מילים ושקרים מוסכמים. צילום המחשה: שאטרסטוק

כך למשל הוכנסו בעברית השימוש ב"מעסיק" במקום מעביד, "בעל מוגבלות שכלית" במקום מפגר, "אזרח ותיק" במקום זקן (אם כי כיום הטרנד הוא לחזור לזקן, כביטוי כבוד דווקא), ובמשפחה - "אישי" או "בן זוגי" במקום בעלי, ועוד.

נושא זה הוא רק בן חמישים שנה, אבל כבר נחרש לעייפה בפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות בעולם ובקרב העילית הליברלית, בעיקר בארצות הברית.

לא ניכנס כאן לדיון הרחב, אבל נאמר רק שמקורו של ה־PC הוא בתאוריה הלשונית של ספיר־וורף, הטוענת שיש יחס ישר בין השימוש בקטגוריות לשוניות לבין דרך הבנת העולם שלנו.

פיתוח נוסף שלה הוא אחת הקלישאות (הנכונות כנראה) ששפה מעצבת מחשבה, ומחשבה יוצרת מציאות. לכן, אם ברצוננו לשנות ולשפר את המציאות, עלינו להוציא מהשפה ביטויים קיצוניים או פוגעניים, מה שבטווח הארוך ישנה גם את חשיבתם של האנשים ואת התנהגותם.

דוגמאות קיבוציות: "קיבוץ מתחדש" במקום דיפרנציאלי (אף על פי ש"מתחדש" אינו אומר כלום, אינו מרמז על שום כיוון, ורק נסמך על הזיהוי החיובי של התואר "חדש".

אגב, עזרא דלומי ואחרים הציעו את "קיבוץ מעמדי", שמגמתו הפוכה - שימוש בקונוטציה השלילית של פער מעמדי במסורת הסוציאליסטית). דוגמה ישנה יותר היא שימוש ב"מרכֵּז" במקום מנהל, ו"השכבה" במקום ניתוק הילד מהוריו בערב (אין פה ביקורת, רק ציון עובדה). ודאי תוכלו להוסיף בעצמכם.

אני מודה שלמרות שאני מודע לתועלות וליתרונות של עידון השפה, ה־PC בהחלט מעצבן אותי לעיתים קרובות. למה? מפני שיש בו טונות של מכבסת מילים ושקרים מוסכמים, וראוי בהחלט לבדוק אם ההשלמה עם אלה היא מחיר שראוי ונכון לשלמו. התשובה היא כמובן שלפעמים כן ולפעמים לא.

האיש המוביל את המאבק בתקינות הלשונית, מאבק שהוא פופולרי מאוד בימין האמריקאי, הוא פרופסור הקנדי ג'ורדן פיטרסון מאוניברסיטת טורונטו.

לדבריו, ה־PC ממש רודף אנשים שאינם הולכים בקו שלו, ומאלץ אנשים להשתמש בשפה לא טבעית ומנוגדת להשקפת עולמם, במילים שהליברלים המציאו. הוא אומר שמותר להם להמציא מילים כרצונם, אך לא לחייב את השימוש בהן ולהעניש את מי שאינו משתמש בהן.

ויכוח מעניין פרץ שם סביב "חוק c-16", האוסר לפנות לטרנסג'נדרים ב־he או ב־she אלא רק באחד מעשרים שמות הכינוי שהומצאו לכל אחת מאפשרויות החלפת המין. השימוש המסורתי, הוא והיא, הוא בעיני יוזמי החוק התעללות באותם טרנסג'נדרים.

אוכפי החוק הזה שמו לדברי ג'ורדן את הסירוב להשתמש בכינויים מומצאים אלה בשורה אחת עם הכחשת השואה. "עד כאן", אומר ג'ורדן. עוד מעט לא יהיה אפשרי לקיים דיון בנושאי ג'נדר (מגדר) בכלל. לא הגזמתם?

הוא מכנה את הליברלים הללו כת שמאלנית קיצונית (למד משהו מנתניהו?), וטוען בתוקף שכפייה באילו מילים מותר להשתמש ובאילו לא היא פגיעה אנושה בחופש הביטוי, הגבלה הפוגעת בחופש לנסח נכון וביכולת לחשוב ולתקשר זה עם זה.

עכשיו תעזבו את החלוקה לשמאל וימין, ותענו: האם אין מעט צדק בדבריו? הינה שני ישראלים, ממש לא אנשי ימין, שיסכימו אתו: בן דרור ימיני סבור שה־PC מסרס מחשבה חופשית, שהוא מעודד שקרים מוסכמים, ושתנועת הנגד החזקה אליו באמריקה הביאה לבחירת טראמפ.

גדי טאוב אומר שאי־הזכרת הטרור האסלאמי בשמו המפורש בארצות הברית ובאירופה הביאה לשקר שהראקציה שלו היא עליית תנועות ימין בעולם. תקינות פוליטית לדעתו היא איסור לומר את האמת.

בקיבוץ שלי, בראשית הדיונים על שינוי כן או לא, תהליך שניתן לו השם היפה "מגן מחר", כתב חבר אנונימי על הכבישים "מגן מכר". בעיניו היתה זו הבעת דעה לגיטימית ושימוש בשם הנכון - מוכרים את העקרונות - במקום ביטוי מכובס כלשהו.

אני סברתי שבהחלט מותר לו לחשוב וגם לכתוב כך, ורק הצטערתי על לכלוך הכבישים. הכיתוב נמחק מזמן, ולשואלים - לא מחרנו ולא מכרנו, הכל נשאר כשהיה.

אני מבין וגם מסכים לרוב הנימוקים של הליברליים חסידי ה־PC, אבל להתעצבן מותר גם מותר, וגם לסבור שהם מגזימים לעיתים קרובות. שפה רכה עלולה בהחלט להידרדר לשפה ריקה, שבה לא מותר ממש לומר מה שברצונך, ואולי מותר לומר, אבל במילים שאיש לא יבין.