בשבת אחת, אי־שם באוקטובר 1984, פקדה סופה קשה את דרום הארץ, לרבות את מטעי האבוקדו של נגבה. כמות עצומה בהיקפה של אבוקדו נשרה על הארץ בשל הברד שהוטח במטעים, ואובדנה היה עולה למשק מאות אלפי שקלים.

ולמרות הכול, במבחן העליון שרדנו. אבו וילן, צילום: יעל מוסן

הייתי אז רכז המשק, ולא חשבתי פעמיים לפני שקראתי לחברים כולם להתייצב לאיסוף האבוקדו מן הקרקע. למרות הקור, ולמרות שהיה זה יום שבת, אף חבר לא חשב פעמיים לפני שבא. בתוך שמונה שעות אספו החברים וילדיהם את היבול הרב, שילחנו אותו לאריזה ומשם לשווקים. הפסד כספי עצום נמנע מאתנו.

לו הייתי רכז משק בימינו אנו, האם יכולתי לגייס בצו חירום את החברים למשימה כזו, והאם אכן היו החברים מגיעים?

רבות דוּבר על התהליך הדרמטי שעבר הקיבוץ בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת. האינפלציה והמשבר הכלכלי הגדול של שנות השמונים, לצד היחלשות האידאולוגיה הקיבוצית המסורתית, הביאו למעבר מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, ומתפיסה שבמוקדה רווחת הכלל, ובה הפרט משרת רעיון גדול יותר, אל תפיסה אשר רווחת הפרט במרכזה.

יש מי שקראו לתהליך הזה "שבר" שהביא להיחלשות וניוון, יש מי שראו בו מנוע צמיחה גם מן הבחינה החברתית והקהילתית. יותר מעשור אחרי שהושלם ברובו הממד האידאולוגי של הדיון הזה, הוא זכה להתייחסות מעמיקה, ומודלים מבניים שונים (שיתופיים, דיפרנציאליים וכולי) התפתחו בקיבוצים השונים.

לעומת זאת, היבט מרכזי של השינוי עדיין לא זכה לתשומת הלב הראויה, אף על פי שהוא משמעותי ביותר לניהול החיים הקיבוציים בעת הזו: השיח הקיבוצי. לנושא זה השפעה עמוקה, ותחילתו סוגיית תרבות השיח.

הוא חושף את תפיסת האני אל מול הקיבוץ, ומשפיע לפיכך באופן מכריע על מעמד הפרט על תפיסת המנהיגות הקיבוצית ועל מודל הניהול הקיבוצי. לכך אתייחס ברשימה זו.

העברת מרכז הכובד באבחת סכין מהכלל אל הפרט העבירה את האחריות הקיומית אל החבר והמשפחה, הדואגים לעצמם למקור הכנסה ופרנסה. הקיבוץ הפך למעשה לקהילה, והמשק הופרד מן הקהילה ונעמד ברשות עצמו. המהלך יצר שורה של שינויים דרמטיים:

הראשון - מרבית החברים שיפרו את רמת חייהם האישית, אך הפערים הכלכליים בין החברים גדלו מאוד. גם הערבות ההדדית והשוויון צומצמו.

השני - תרבות ההתנהגות התהפכה. מרבית הפעולות הכלכליות והחברתיות הופרטו ותומחרו, ורכיב ההתנדבות הצטמצם במידה ניכרת.

השלישי - הקיבוץ חדל להיות תכלית הקיום והיעד המשותף שכולנו חותרים להצלחתו, והפך להיות "העוגה" שממנה מנסים הפרטים והמשפחות לקחת את "פרוסתם".

הרביעי - האחריות של הפרט עברה מאחריות לקולקטיב כולו לאחריות לעצמי ולמשפחתי.

החמישי - השיח הציבורי השתנה לחלוטין. אם בעבר ראה הקיבוץ את עצמו חלק מהחברה הישראלית וניסה לעצבה ברוחו, הרי שהשינוי פגע משמעותית ביכולת הפעולה שלו "מחוץ לגדר".

בהיעדר משאבים לפעילות פוליטית משותפת ושליחת פעילים "החוצה", נוכחותנו במרחב הציבורי הצטמצמה לאין ערוך, דבר שגרם כמובן גם לירידה דרמטית בכוחנו הפוליטי ולאובדן לגיטימציה במרחב הציבורי הישראלי.

ולמרות כל אלו שרד הקיבוץ במבחן העליון, זה של חזרת הבנים והבנות הביתה. השינויים הדרמטיים שעבר הקיבוץ, שינויים שזעזעו את אבני היסוד הקיבוציות וגבו מחירים לא פשוטים, החזירו את הקיבוץ להיות רלוונטי ואטרקטיבי.

הקהילה הצליחה לשמר את התרבות ואת חיי החברה, הקיבוץ הצליח להמשיך ולפתח את ליבת העסקים והחקלאות, ובתינו שוב הומים מתינוקות. הקיבוץ חוזר להיות רב־דורי ורב־שכבתי כמו בשנותיו הטובות, והמהפכה הזו של השנים האחרונות מחייבת התבוננות מחודשת על התרבות הקיבוצית והניהול הקיבוצי, לרבות השיח הפנים קיבוצי שנלווה לקבלת החלטות.

להתבוננות תכלית כפולה, הגדרת מודל ניהולי חדש ושיפור משמעות חייו של הפרט בסביבה החדשה.

יותר משמונים שנה חיו 270 קיבוצים בישראל בצורת חיים וניהול שלא נכתבה בשום קודקס רשמי.

ובכל זאת, כמעט בכל הקיבוצים ניתן היה למצוא את המבנה הבא: מזכיר כללי ולצידו המזכירות, משק המחולק לענפים שונים ובראשו רכז משק, מפעלים שלצידם הנהלה כלכלית וכן ועדות המנהלות את חיי החברה ושבראשן רכזי תחומים. מעל כולם היתה האספה. שיחת הקיבוץ והמזכירות הכריעו לא רק בענייני הקיבוץ, אלא גם בגורלות אישיים של אנשים, לפעמים אף בנושאים האינטימיים ביותר.

גם מסלול ההתקדמות הקיבוצי בעשורים הללו היה ברור. הבנות והבנים החוזרים משירותם הצבאי משתלבים בענפי המשק ובשירותיו, וממשיכים לטפס בסולם חברתי וכלכלי מבני: רכזי חינוך, רכזי ענפים, גזברות, מזכירות, ריכוז משק וכולי. כל זאת בתהליך אנכי מסודר, המוביל בשלב הבא לתפקידים במרחב האזורי, התנועתי והארצי.

ההיררכיות הללו היו מוגדרות, ומעל כולן שרתה רוח המקום. רוח זו שידרה מסר אחד שעיקרו הקיבוץ. אנחנו, החברים, היינו חיילים בשירות המהפכה והרעיון, אשר נועדו לשרת רעיון גדול יותר מאשר מאווייו וחלומותיו של כל אחד מאיתנו.

כאמור, כרכז משק לא הייתה לי אז כל בעיה לרכז את עשרות החברים בגיוס חירום לאיסוף האבוקדו, או לבקש מאנשי המפעל להתגייס לשעות עבודה נוספות כדי להוציא בדחיפות מכולה לנמל כדי שזו תגיע לחו"ל במועד.

איש לא קיבל תמורה כלשהי, ושכר מצווה היה מילוי המצווה עצמה. התרבות הפנימית, שלפיה כל אחד נותן כפי יכולתו, כוננה תחושת שייכות חזקה והרגשה כי הקיבוץ הוא שלנו ובשבילנו.

אלא שעם שינוי השיטה ושינוי פרדיגמת היסוד - מכל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו - השתנתה התרבות הפנימית. כיום חברים רבים בודקים מה הקיבוץ יכול לעשות עבורם, והדגש עבר מנתינה ללקיחה.

הצעירים החוזרים מן השירות ממשיכים ישירות להשכלה גבוהה, משתלבים במסלולים חוץ־קיבוציים מיומם הראשון בשוק העבודה, וחיים בקיבוץ כחברים בשעות הערב ובסופי השבוע.

מעטים, אם בכלל, פונים למסלולים פנים־קיבוציים של ניהול ואחריות. מודל המנהיגות הקיבוצית הקלסית נעלם, והניהול עבר למנהלים חיצוניים, בדרך כלל בוגרי הקיבוץ הישן הנודדים מקיבוץ לקיבוץ לפרקי זמן של מספר שנים בכל מקום.

לכל אלו נלווה שיח חדש, והיטיב לזהות אותו ידידי ישראל עוז, כיום סופר מצליח, שעמד בראש מטה הסדר הקיבוצים. שיח זה מושפע מאוד מהשיח הפופוליסטי המתקיים בתקשורת הרחבה וברשתות החברתיות, שיח הנעשה יותר ויותר רדוד, צעקני, פוגעני, מרחיק ובוטה.

המאבק על חלוקת המשאבים הקיבוציים מתנהל לא פעם בסטנדרטים החדשים של השיח הזה, והחברה הקיבוצית מוצאת את עצמה בתרבות שיח חדשה, המקשה מאוד על ניהול יעיל וענייני ועל קיום קהילה וחברה תומכת שיש בה יכולת הקשבה, החלפת דעות וקבלת החלטות שקולות.

בתרבות שיח כזו, קשה מאוד לקיים את הדיון שחייב להתנהל באופן קבוע ורציף, זה המשלב בין צורכי הפרט לצורכי הקהילה והקיבוץ. התוצאה היא התפתחותה של חברה המתמקדת בסיפוק רצונות ומאוויים כלכליים אישיים־אינטרסנטיים גרידא.

כיצד ניתן בכל זאת, ומתוך התחשבות בצרכים האישיים שהשתנו, לייצר חברה קיבוצית של משמעות וערך? כיצד ניתן לאפשר קיומם של אינטרסים כלכליים אינדיבידואליים, ובכל זאת לבנות מחדש את תחושת ההזדהות והשייכות של החברים עם המכנה המשותף הקיבוצי, וליצור חיבור רגשי אל הקיבוץ במובן הרחב שהצלחתו היא גם הצלחתי?

אני סבור שלשינוי השיח כצעד ראשון במובן העמוק (הן בתרבות והן במהות) תהיה השפעה על כל אחד מהנושאים הללו. שינוי השיח יהיה תחילתו של שינוי, והמשכו ביצירת תרבות פנים חדשה ובהגדרת מודל חדש של חברה קיבוצית בעלת ערכים משותפים, לרבות משנה מחודשת וסדירה, התואמת את הזמן והמקום של אחריות קהילתית, גאוות יחידה ושותפות רעיונית.

כיום, עם העברת האחריות לחברים עצמם, הפרט נושא באחריות על חייו והוא "בן חורין". מנגד, כל פרט מנסה להעצים את חלקו מתוך העוגה הקהילתית־קיבוצית. אני סבור שיש להחזיר את השיח להיות שיח בין שותפים.

לא מה אני יכול לקבל ולקחת, כי אם במה אני יכול לתרום ולהעשיר את הקהילה שבה אני חי ואת הקיבוץ שאני מעוניין להיות חלק ממנו.

כלומר, לחפש מחדש במרחב הציבורי את יכולת ההכלה וההכללה; את הנתינה במקום את הלקיחה; את הדיבור השקט, הלא מתלהם, המכבד את האחר; את ממלא התפקיד הנושא בנטל; את התרבות הארגונית המבוססת על התנדבות ועל נכונות להעשיר חיים חברתיים, תרבותיים, שיש בהם טעם ומשמעות מעבר ל"מה יצא לי מזה", מה אני קיבלתי.

שינוי השיח כדלקמן ישפיע גם על תפיסת המנהיגות. בהיעדר מודל היררכי כבעבר, יש לייצר מודל שבו חלק גדול מתפקידי ההנהגה החברתית - רכזי ועדות וחברי ועדות למשל - יהיו התנדבותיים.

התפקידים הכלכליים יהיו חלק ממודל משולב, מקצועי והתנדבותי: רכזי ענפים ייבחרו מלמטה; רכזי משק ותעשייה, גזברים, מזכירי קיבוץ וכולי יכולים להיות כאלו הבוחרים במסלול הקיבוצי־ניהולי כקריירה שנייה, לאחר שיסיימו את הראשונה בגיל שבין ארבעים לחמישים, או אנשים המגיעים מתוך מקום עבודה שונה לקדנציה או שתיים, ויחזרו אחר כך לתחום מקצועם העיקרי.

אך במקביל, למי שזה יהיה מקצועם, יישען המודל גם על כוח האדם האיכותי הקיים בקרב גמלאים וגמלאיות, אשר עם שינויי השיח הקיבוצי כאמור לעיל יוכלו לתרום מניסיונם ומחוכמת חייהם, ויישאו בהתנדבות בתפקידי ניהול, מתוך בחירה אישית, ומתוך קבלת הקהילה את סמכותם.

המערכות הכלכליות יגיעו ליעילות כלכלית שתתבטא אומנם בשורה תחתונה של רווח, אך רווח זה יחולק לחברים כפירות הנכסים, וכן ישמש מקור לכל הפעילות החינוכית, התרבותית והציבורית שהקהילה תהיה מוכנה לפתח ולהעצים.

פירות העסקים הם שצריכים להיות מקור החיים החברתיים במובן הרחב ביותר האפשרי - רשתות ביטחון כלכליות שיתמכו בנזקקים כלכלית או רפואית, מערכות חינוך פורמליות ובלתי פורמליות שיענו על צורכי הילדים מינקות ועד לגמר התיכון, מסגרות תרבות, זהות ופיתוח קהילה וכן הלאה.

ברגע שנתחיל לדבר בשפה חדשה של שותפות, יוכלו המנגנונים להתקיים באופן יעיל מאוד שיפיק תועלת גם לפרט.

זוהי הזמנה לתחילתה של חשיבה משותפת על שינוי הפרדיגמה. אני משוכנע שחובה לשאוף לקיומו של קיבוץ שהוא פרי של סינתזה חדשה בין האני הפרטי האישי לאני הכללי הקיבוצי, ואני מאמין כי הדבר אפשרי. זו תהיה המהפכה השנייה בתולדות הקיבוץ.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו